הייתי שמאלן שחונך להיות שמאלן, אבל בעצם הייתי גזען.
יש משהו בסביבה שבה גדלתי שהעביר מסר כפול. מצד אחד, חונכנו להיות אזרחים שומרי חוק, אנשים חופשיים שמאמינים בזכויות אדם, בצדק ובשוויון (כילד ידעתי שרוב האנשים בישוב מצביעים מרצ ונחשבים שמאלנים), ומצד שני, היה איזה מין שקט מטריד באוויר. אף אחד מעולם לא דיבר רעה על ערבים, אך גם לא דיבר טובה עליהם. השקט הזה לא אמר לי דבר אז, אך מסביר לי הרבה דברים היום. השקט הזה סביב נושא ערביי ישראל סימן את הדיסוננס העמוק שבין החשדנות התמידית, ההתנשאות, הזלזול ובין ערכי המוסר, הצדק והשוויון, אותם רצו שנקלוט כדור העתיד.
דיסוננס זה חדר לעצמותינו והפך אותנו לשמאלנים גזענים.
הפער האדיר ברמת החיים, בין הווילות עם הגגות האדומים לבין הכפרים ההרוסים והמוזנחים, היה נושא מושתק. לא נותר לנו אלא להבין שהערבים מוזנחים וחסרי כישורים ורמת החיים שלהם היא תוצאה של הזנחה עצמית.
ליהודי הגליל לא הייתה כוונה אמיתית להתמודד עם הניגוד המוחלט שבין החינוך לליברליות ובין ייהוד הגליל המתנשא והאלים אותו הם הובילו במעין הסכמה שבשתיקה.
האם אני כיהודי יכול היום לסרב לגור במקום שנבנה על אדמות ערבים? כנראה שלא, אך אני מחוייב לחנך את ילדיי לפגוש את האדם שמולם מתוך פתיחות אמיתית ולא מתוך מוסריות צדקנית.
יש משהו בשמאל האוטומטי שמסכן את החיים המשותפים יותר מהימין האידיאולוגי. הגזענות מתוחכמת יותר וקשה יותר לפיצוח. הבעיה של השמאלני המושתק זה שהראש שלו חושב על ערכים, אך הנפש שלו חדורה חשש וריחוק.
גדלנו ביישובי הגליל היהודיים עם מגרש כדורגל, מועדון נוער ושער גדול בכניסה. לכפרים הגענו כשההורים לקחו אותנו לקנות כמה ברגים, לתקן את האוטו או לאכול חומוס. הייתה איזה מין אווירת גאווה כזאת בין המבוגרים הערבים ובין ההורים שלנו, מעין חיבוקי חיבה, חיוכים הדדיים ולחיצות ידיים חמות. הם שידרו ניצחון של חברות אמיצה, אך אחרי החומוס כל אחד הלך לדרכו ולנו הילדים היה ברור מהו מקומנו בחברה ומהי רמת המפגש בין התרבויות.
חוק ועדות הקבלה הוציא את הזיוף הגדול לאור. שמאלני הגבעות היהודיים אמרו לראשונה בקול רם "הערבים הם בסדר, אבל אין מצב שהם מסתובבים לנו פה בין המכולת לדשא המרכזי". הסוד הגדול נחשף, יש לנו ערכים ליברליים וחשובים לנו השוויון והאחווה, אך אנחנו לא מוכנים שערבי יגור ביישוב המושלם שלנו.
כל ההסברים הצדקניים על הבדלי תרבויות, הדילמות סביב החגים המשותפים ועוד, הם לא יותר מהסברים מכובסים של גזענות מודחקת. אם אני לא מחובר לטקס ראש השנה, אני יכול להישאר בבית בדיוק כמו שהשכן היהודי שלי מרשה לעצמו להישאר כבר 40 שנה. המדינה מופגזת בחוקים שאין לי מילים לתאר בהן את ההרס הגדול שהם יוצרים.
כאיש מרצ שבחר במפלגה מחדש, כאדם שמתעורר להתבוננות מחודשת, אני מתכוון לשים דגש על פעילות פוליטית ברחבי הצפון ועל עידוד יצירת מפגש אמיתי בין התושבים. קיימות כיום לא מעט יוזמות דו קיום אמיתיות ואיכותיות ויש לתמוך ולעודד אותם, אך לא פחות חשוב הוא הצורך בכוח פוליטי, ציבורי הפועל בתחומים אלה. כיום נעשים מאמצים גדולים של אנשי ציבור ואנשי מגזר שלישי להיאבק נגד עוולות שונות ורבות ברחבי הגדה, מזרח ירושלים ובדרום.
גם כאן בגליל, בין ערביי ישראל ויהודי ישראל, יש לנו המון עבודה וזאת למרות היחסים הסבירים שמתנהלים כאן ביום יום. הצפון זקוק למפגש מחודש, אמיתי ואמיץ ואסור לנו להסתתר מאחורי מילים יפות.
