מערכת "כיפת ברזל" מתבררת כהצלחה כבירה. היא פותחה בזמן שיא של כשנתיים-וחצי תוך התבססות מלאה על יכולות פיתוח ישראליות ייחודיות. עם דיווח של מערכת הביטחון על תשעים אחוזי הצלחה בפעילות המבצעית הראשונה, כשירותה איננה ניתנת לערעור.
בסיום תהליך הפריסה המתוכנן, יספק מערך הסוללות מעטפת הגנה רחבה ליישובי הדרום ויגביר את תחושת הביטחון של התושבים המותשים. המערכת גם מחזקת את כוח ההרתעה הישראלי. לדברי יוסי דרוקר, "ראש מנהלת הגנה אווירית" ברפא"ל, עשויה המערכת "לדחות או למנוע יציאה של מדינת ישראל למלחמה כוללת."
טבילת האש המוצלחת ב 7-8 לאפריל מספקת לדרג הצבאי מרחב תמרון טקטי-אופרטיבי מוגבל ותַחום בזמן. מניסיון העבר ניתן להעריך כי החמאס יתאים עצמו במהירות למציאות החדשה וישוב לאתגר את צה"ל. הצפת קו הרקיע בטילים ורקטות היא אחת האפשרויות שעשויה להוביל את המערכת אל סף היכולת שלה. היא גם תאלץ את ישראל להוצאה כספית אדירה - עלות כל טמי"ר, טיל היירוט המתקדם, מוערכת ב-35-50 אלף דולר ליחידה. הרתעת הפעילים מאימוץ דפוס פעולה זה קשה, אך ברת השגה. יכולת המערכת לזהות באופן מדויק את אתרי השיגור צריכה לשמש לצורך איכון החוליות ותקיפתן בזמן אמת.
ההחלטה על פיתוח "כיפת ברזל" התקבלה על-ידי הדרג האזרחי שכפה את דעתו על מערכת הביטחון. באוגוסט 2006, בעקבות מלחמת לבנון השנייה וההשלכות הקשות של הירי האינטנסיבי של חיזבאללה על צפון הארץ, סיכם שר הביטחון
עמיר פרץ כי יש להגדיר את פיתוח המערכת כתוכנית חירום ולזרזה ככל הניתן. החלטת הרמטכ"ל
גבי אשכנזי מיוני 2007 שלא לאשר את הפרויקט בוטלה, לאחר שוועדת שרים לענייני ביטחון לאומי אישרה את המיזם.
כניסת האלוף עמידרור לתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי בסמיכות להשקה המוצלחת של "כיפת ברזל", הִנה הזדמנות פז לקיבוע עליונות הדרג המדיני על זה הביטחוני-צבאי בתהליכי קבלת-ההחלטות. כ"גוף המטה לראש הממשלה ולממשלה בענייני החוץ והביטחון של מדינת ישראל" (לשון חוק המל"ל, התש"ח - 2008), צריך הארגון להציג בהקדם תוכנית פעולה לניצול האפשרויות האסטרטגיות הכבירות הגלומות במערכת.
שיווקה האגרסיבי של "כיפת ברזל" בשוק העולמי נתמך בארבע סיבות עיקריות. ראשית, החזר עלויות הפיתוח הגבוהות. שנית, ניצול פוטנציאל הרווח העצום המוערך במיליארדי דולרים. שלישית, הפחתת העלות השולית של הסוללות והטילים. רביעית, השבחת המערכת.
כמדינה שהגיעה לבשלות כלכלית צריכה ישראל לראות מעבר ל"חור שבגרוש". ירושלים צריכה להימנע מלמכור את מערכת "כיפת ברזל" לכל דכפין ועליה להשכיל ולנצל את האפשרויות האסטרטגיות הרבות הטמונות בה.
מלבד ארה"ב, המממנת העיקרית של תהליך הפיתוח, צריכה ישראל להימנע ממסירת מערכות שלמות לגורמים נוספים. תחת זאת צריכה ירושלים להציע את "כיפת ברזל" בשתי תצורות אחרות, מקוריות. מערכות בעלות יכולות מוגבלות בלבד צריכות להיות מסופקות אך ורק למדינות ידידותיות ויציבות מבחינה פוליטית-מבנית. המקרה הטורקי צריך ללמד אותנו על פוטנציאל הנזק ממכירת מערכות נשק מתקדמות למדינות הפכפכות.
בתצורתה המבצעית המעולה צריכה המערכת להיות מוצעת אך ורק כפלטפורמה ניידת שתוחכר כיחידת הפעלה כוללת, על אנשי הצוות הישראלים. אלו, יישלחו למשימות עם סיכון נמוך מאוד (הבקרה והשליטה יבוצעו ממבנים מוגנים היטב), אך בעלות השלכות אסטרטגיות משמעותיות.
בעוד ירושלים קיבלה בעבר הגנה מכוחות זרים, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, לדוגמא, הוצבו על אדמת ישראל סוללות פטריוט עם חיילים אמריקנים, לא ידוע על מקרים בהם השתתפו חיילי צה"ל בהגנה שוטפת של מדינות זרות. בשל כך יחייב התהליך תעוזה ומעוף. הוא גם ייאלץ התגברות על מכשולים פסיכולוגיים ואחרים ויצריך התבססות על כוח אדם אזרחי מיומן.
השירות הייחודי צריך להיות מוצע לשני סוגים עיקריים של "
לקוחות". תאגידים עסקיים רבים ימצאו במערכת פתרון מיטבי מפני מגוון איומים, כולל רקטות, מטוסים וטילים קצרי טווח. בחירה נבונה של אתרים למיגון, דוגמת כורים גרעיניים, שדות תעופה, בתי זיקוק ונמלי ים חשובים במדינות מפתח באירופה ובמזרח הרחוק, תספק לישראל מנופי לחץ אפשריים. את אלו תוכל ירושלים להפעיל בשעת דחק מדינית אל מול האיחוד האירופי, סין ומדינות אחרות שעל אדמתן תוצב המערכת.
מספר מדינות מאזור המפרץ חולקות עם ישראל חשש משותף ממשטר האייטוללות בטהרן. החכרה מבוקרת ומושכלת של מערכות "כיפת ברזל" למדינות אלו והצבתן בשטחן, תספק להן את מערכת ההגנה האווירית המתקדמת בעולם. ירושלים, מצדה, תשיג מספר מטרות אסטרטגיות משמעותיות. ראשית, תיפתח בפניה האפשרות לכונן עם מדינות מפתח אלו הסכמי הגנה משותפים במקביל להרחבת שיתוף הפעולה הצבאי והדיפלומטי. שנית, תתאפשר הקמת "מוצבים קדמיים" אל מול אירן, כמשקל נגד לאלו שמחזיקה טהרן בלבנון וברצועת עזה. אחרון, ישודרג מערך ההגנה-התקפה האווירי של ישראל אל מול האיום הגרעיני המתפתח בהתמדה במזרח.
