בפסח אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים, אנו מצווים לספר ואנו מצווים לשמוע, ואפילו כולנו חכמים ונבונים ויודעים את התורה. ונבין את הקנאות הזו לזיכרון הנכפית עלינו כשניווכח עד כמה עם ישראל מיטיב לשכוח.
נזכור אפוא, נזכור מי ועל שום מה הוציאנו ממצרים. שהרי אם אבותינו שהיו במצרים שכחו כה מהר, ואת הגאולה שהייתה הם תלו בעגל זהב שאך זה עתה חושל לנגד עיניהם, אז בוודאי שאנו, שלא חווינו ניסים ונפלאות, בוודאי שאנו מועדים לשכחה שכזו. ואכן אנו שוכחים, ואנו סבורים שאנו חבים את קיומנו לעמים זרים שלעומתנו אך זה עתה הגיחו לזירת ההיסטוריה, לנגד עינינו הלאומיות. בפני מוצא פיהם אנו נרעדים, לנוכח אצבעהם המטיפה אנו משפילים מבט. נזכור אפוא, ניזכר ונזכור שהיו לנו מלכים והיסטוריונים ומשוררים וכוהנים ומצביאים ושופטים ובית מקדש מפואר בטרם נולד אפילו הומרוס היווני, עוד כשאבותיו של אריסטו היו אספסוף אנאלפביתי, כאשר ברומא בקושי עמדו בתי חימר, וכאשר באי הנידח אשר יקרא לימים "אנגליה" שוטטו שבטים פראיים מקריבי קורבנות אדם. ונדע את אשר נשיב למי בעמנו אשר מבקש להשכיח מעל לבנו את מוסר אבינו ותורת אימנו, אשר בבואנו לפעול למען הצדק ולמען עצמנו ובניגוד לדעת הגויים הוא נחרד מכפיות טובתנו ומצביע על ה"קהילה הבינלאומית" ולגביה מכריז בקול רועם: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם!" ניזכר ונזכור מה מהותו האמיתית של עגל הזהב: חומר קר ואדיש ודומם ואילם, כפי שלמדנו על בשרנו כאשר מליונים מאחינו הוצעדו לכבשנים, וכאשר חמישה צבאות פלשו למדינתנו בניגוד להחלטת ה"קהילה הבינלאומית", וכאשר פעם אחר פעם נותרנו לבדנו מול התוקפנות הערבית על-אף הסכמים והבטחות וערבויות.
ונזכור על שום מה פרעה היה צורר. שכן מסב עמנו הבן התם, אשר בצדק מבקש שלא להיות כפרעה, עתה שאיננו עוד עבדים כי אם קצינים ושרים ונשיאים בארצנו. ומשום שאינו רוצה להיות כפרעה אך גם אינו מבין את מהות רשעותו, הוא חוטא גם כן, אומנם בצורה אחרת, וזה לשמחתו הרבה של הבן הרשע. לכן נזכור שאמנם עבדים היינו במצרים, אך בהתעמת משה עם משעבד העברים, לא שיוויון זכויות דרש עבורנו, ולא שכר מינימום בקש לעמו. "שלח את עמי" היה הצו האלוהי, היהודי והציוני, על-אף יותר מארבע מאות שנות שהותנו במצרים. ופרעה אינו רשע אלא על שום שסירב לצו זה, על שום ששיעבד והשמיד ולא שילח. לכן אם יש בינינו "בני ישראל", והם מתרבים ומתעצמים מאוד ובקרוב "תמלא הארץ אותם", ואנו חוששים בצדק – ואפשר שגם פרעה צדק בחששו זה – שאם תקראנה מלחמה הם יתווספו על שונאינו – אבוי, גם בעת שלום הם שונאינו - חלילה לנו להיות כפרעה: אל נתחכמה להם, אל נחזיקם כעבדינו, ואל נהיה עבדים לפחד שאנו פוחדים משכנינו. נעשה עמם ועם עצמנו חסד, ובכבוד וברגישות ובברכת הצלחה, במידה שהם יאפשרו לנו את אלה, נשלח אותם לארצותיהם, שם יעבדו את אלוהיהם, ויזכו להגשמה עצמית ולחירות מלאה ולשגשוג ולשלווה, אמן!
ונזכור גם את מנהג הפסח הנשכח, שעד לאחרונה היה חלק אינטגרלי מחגיגותינו, וגם עתה לא עבר מן העולם אך התנתק מחג מסוים זה: מנהג עלילת הדם. בכל שנה, בעוד היהודים היו יושבים לשולחן הסדר, חמת הגויים הייתה מתלבה למשמע ההרצאה הקולינרית השנתית על מאפייני המטבח היהודי, אשר התמקדה באופן הכנת המצה על מרכיביה השונים: בין השאר דמם של ילדים נוצרים תמימים. ומה נשתנה הלילה הזה? לא הרבה. עלילת הדם הראשונה של הנוצרים (קדמו לה עלילות הדם של היוונים והרומאים) נשענה במידה רבה על עדותו של יהודי מומר. וגם היום, היהודים קודמים לגויים בשנאה והשמצה. עלילת הדם הראשונה על חיילי ישראל לא הוטוותה בקורי הדמיון של אנשי סי.אן.אן ואף לא אל-ג'זירה, אלא הייתה מלאכתם של יהודים ציונים אשר ביקשו לעצמם רווח פוליטי מתוצאות הקרב בדיר-יאסין. ומי שציירו קרניים וזנב וקלשון לראש ממשלה ושר ישראלים, לא היו גויים, אלא יהודים שביקשו להאדים בדמם של חפים מפשע את מלחמתה הראשונה של ממשלת ימין, ולשם כך הם ניצלו את הטבח שעשו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים בסברה ושתילה (מישהו בגויים זוכר את הטבח בכפר קאסם של מלחמת סיני?). ואנו נזכרים בתמיהתו של משה בראותו לראשונה את תוצאותיה המבישות של העבדות, נוכח שני עברים מתקוטטים: "לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ?". רשעותם של גויים במקומו מונח, אך מן הראוי שנתרכז קודם בעצמנו.
ומשום כך עלינו לזכור ולספר מדוע דווקא משה נבחר להנהיג את העם: משום שגדל בן-חורין בארמון המלך, בעוד ששאר בני ישראל היו עבדים. עבד לא יוכל להושיע את עצמו, משום שעבדותו אינה רק מצב חומרי, אלא תופעה רוחנית. לכן שבני ישראל יצאו מן העבדות, אין זה אומר שהעבדות יצאה אותם. ואנו אומנם יצאנו מגלות לעצמאות, אך רבים מאיתנו גלותיים ברוחם. בחג החירות, הבה נאחל ונתפלל לחירות אמיתית: לא מעריץ חיצוני, אלא מעצמנו. מפחדינו ותשוקותינו המשעבדים. הפחד מגינוי, התשוקה לאישור הגויים. הפחד המשתק מן הגאולה, התשוקה המעוורת ל"שלום".
חג חירות שמח לכל עם ישראל.
