"אימא יודעת, אימא מרגישה"

"ביום שישי שבו אלירז נהרג, התעורר אליסף משנתו, ונכנס למטבח רועד. 'אימא, אני רוצה להגיד לך משהו', אמר. 'חלמתי חלום שאת יושבת שבעה מוזרה, יושבת וקמה'. בבת אחת התמלאתי עוצמה. 'חלום טוב חלום שלום', קראתי כמנהג המרוקאים. 'הכול יהיה בסדר. הזמנו לנו מקומות לליל הסדר במלון אשל השומרון, גם אלירז יבוא'. מיד שלשלתי מטבעות לקופת הצדקה שעומדת על עדן החלון. אני מבקשת מאליסף שיעזור לי לארוז את כלי החמץ, וממשיכה לארגן ולסדר ולנקות. בכוח מוצאת עוד ועוד עבודה כדי לבטל את החלום שלו, ומשכנעת את עצמי שבערב פסח לא יכול לקרות אסון. באותו היום בשעה שלוש אלירז, נהרג". (מתוך הספר) ביום שישי, ה-26 במרס 2010, זוהו שני מחבלים שהניחו מטען בסמוך לגדר המערכת, דרומית לציר הראשי שהוביל לגוש קטיף. רב סרן אלירז פרץ, סגן מפקד גדוד 12 בחטיבת גולני, הקפיץ למקום כוחות אשר פתחו באש לעבר המחבלים. הוא רץ בראש הכוח, במטרה לאגף את המחבלים ולנטרל אותם. הכוח הצליח לפגוע באחד המחבלים ולהרוג אותו, אלא שאז ירה המחבל השני צרור שפגע ברימון שבאפודו של אלירז, הרימון התפוצץ. אלירז בן ה-32 וסמ"ר אילן סביאטקובסקי, בן 21, מראשון לציון נהרגו במקום. היא אומרת שלא חששה לאלירז. "בין אלירז ואוריאל היה הפרש של שנה ושמונה חודשים. הם גדלו יחד ובילו שעות רבות. אוריאל היה לבנבן ועדין, בבחינת מים שקטים חודרים עמוק, ואילו אלירז שחור, שובב ותזזיתי. אוריאל לא הספיק הרבה. הוא נפל בגיל 22. לאלירז נכונו עוד 12 שנות עשייה. "ידעתי שאוריאל ימות בצבא", היא כותבת בספר. "אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל אימא יודעת, אימא מרגישה. ימים ושבועות וחודשים קיננה בי הידיעה שזה רק עניין של זמן. לא חלמתי, לא הזיתי, אבל ידעתי שמדי יום ביומו חיילינו נהרגים בלבנון, וראיתי את הלוויה שלו, שלב אחר שלב. וכשאליעזר גער בי תפסיקי, ורץ לבית הכנסת וקנה עוד תה וסוכר לסליחות, הייתי מקנטרת אותו: 'מה אתה קונה? אתה חושב שזה יעזור? שכך ישתנה גורלו?... שלושה חודשים לפני שנפל, בערב יום כיפור, בארוחה מפסקת, אוריאל חיבק אותנו ואמר: 'אבא, אימא, אני מבקש סליחה'. 'סליחה נדהמתי, על מה?', והוא ענה 'סליחה על זה שבלבנון אנחנו לא תמיד יכולים לראות הכול'. אליעזר ביקש ממנו לפרט, להסביר, ואוריאל מילמל 'חיזבאללה מניחים מטענים' ולא פירט. המשפטים האלה נחקקו בזיכרוני ואיתם נכנסתי לצום". עם העלייה ללבנון הוצב אוריאל במוצב צבעוני. ביום רביעי 24.11.98, ו' כסלו, יום הולדתו ה-22, יצא אוריאל בראש 15 מחייליו למארב באזור ואדי כרוש שליד הכפר מרכבה שבדרום לבנון. במהלך ההליכה הופעלו בין חמישה לשישה מטענים. אוריאל נהרג במקום, חייל מהכוח, ניצן בלדרן, נהרג אף הוא. בזכות תושייתו של אוריאל, אומץ ליבו, מקצוענותו וההכנות המדויקות שעשה לפני היציאה למארב - נמנע אסון כבד יותר. סיפורו של אוריאל נחשף לעיני עם ישראל בטלוויזיה, כיוון ששבוע לפני שנהרג ביקש מאמו מרים להצטלם איתה. מרים סירבה, ליבה ניבא לה רעות. בתמונות האחרונות אותם צילמה אחותו הדס, צחק אוריאל ואמר: "אימא דואגת לי, היא חושבת שיקרה לי משהו". "שנינו ידענו שזו הפגישה האחרונה. אוריאל אף אמר זאת לחברו מהסיירת שבועיים לפני מותו, הוא אמר במפורש כי הפעם הוא הולך למות והבהיר שהוא חייב לעשות את המשימה בכל זאת. שבועיים אחרי נפילתו מצאנו בבית דיסקט. בארבעת הדפים הראשונים תיאר אוריאל את ילדותו עד גיל ארבע ופתח את התיאור במותו. "אחרי שהוא נהרג, כאימא, הטרידה אותי השאלה למה לא מנעתי ממנו לצאת לצבא, הרי הרגשתי שהולך לקרות אסון, איך לא עצרתי אותו? כשהוא יצא מהבית אמרתי לו רק לשמור על החיילים שלו. לא אמרתי שישמור על עצמו. ידעתי שזאת פגישתנו האחרונה. במהדורת החדשות של חצות, כשהודיעו שחיזבאללה ירה על מוצבי צה"ל, ידעתי שאוריאל נהרג. גם כשדפקו על דלת ביתנו בשתיים וחצי בלילה, אמרתי מיד שמדובר באוריאל, למרות שגם אלירז היה אז בצבא. מהחלון שלמעלה צעקתי אל המודיעים 'אני יודעת, אוריאל נהרג'". מרים מראה את פקודת הקרב האחרונה שלו, לפני שיצא אל מותו. ליד החתימה, במקום התאריך, הוא כתב 'יום הולדת שמח'. קשה שלא לשאול אותה על התחושות החזקות הללו לבני משפחתה, שפוקדות אותה לפני כל אסון שמתרחש. גם את מותו של בעלה אליעזר צפתה. למרות שלא היה מדובר בניתוח מסובך, והרופא יצא ובישר לה שהכול עבר בשלום, היא ידעה שהאסון מתקרב ולקחה את בנותיה למיטתו, כדי להיפרד. "אני חושבת שהתשובה טמונה בחיבור העז אל משפחתי. בקשר החזק בינינו. למרות שאצל אלירז הייתי בטוחה שהוא מוגן, האמנתי שלא יקרה לו כלום. הוא גם שידר כל הזמן את התחושה שהוא שייך לחיים. באיזשהו שלב הייתה לי לחושה שהוא רימה אותי, אבל אחר כך חשבתי שהוא אולי רצה לתת לי חיים שלווים. הוא העניק לי 13 שנים של ביטחון ושל אמונה בה'. הוא הטביע בי את האמונה הזאת בפנים כשהוא ידע בתוכו שהוא עשוי להיהרג כל יום". לאחר מותו של אוריאל התחילה לדבר בפני חיילי צה"ל. "עוד לא הכרתי אז את צה"ל היכרות אישית. זכרתי רק שאמי נהגה להתפלל בכל פעם שראתה חייל עובר לידה. אבל מאז שנפלו בניי, כשאני רואה בימי הזיכרון את עם ישראל בהמוניו נוהר להר הרצל, זה מאוד מרגש ומחזק אותי, כל כך הרבה עוצמה. רק חבל שזה בא לידי ביטוי בעיקר בזמנים קשים. השבוע אמרתי לאחד המפקדים שהתקשרו אלי, שהייתי רוצה שהגאווה הזאת של עם ישראל תהיה גם בזמן שלום".

אני נפגשת עם מרים פרץ בביתה המטופח שבגבעת זאב, במהלך חג הפסח. העילה הרשמית היא הוצאת ספר הביוגרפיה שכתבה יחד עם העיתונאית סמדר שיר, 'שירת מרים' (הוצאת 'ידיעות ספרים', להשיג בחנויות הספרים) אך במהירות מתגלגלת השיחה לנושאים עמוקים כמו אמונה, עם ישראל וגבורה. דווקא העיתוי שבחרנו – חג הפסח שמציין שנה לנפילת אלירז הי"ד וערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות – מזכיר לפרץ שעליה להודות לריבונו של עולם, על-אף האובדנים הקשים של חייה - שני הבנים שנפלו בהפרש של 12 שנים, אוריאל ואלירז, והבעל אליעזר שנפטר לפני כשבע שנים. "אלירז נפל בערב ליל הסדר, זמן של הודיה לקב"ה על החירות שקיבלנו", היא אומרת. "דווקא הנפילה של אלירז היא זאת שדרבנה אותי להודיה, למרות שלא נעשה לי נס. לא קשה להודות לקב"ה כשטוב לנו, כשהוא קרע לנו את ים סוף. החוכמה להודות לו גם כשאני טובעת בים. ב"ה יש לי ילדים נשואים ונכדים, האם זה ברור מאליו ולא צריך להודות על כך?"

את מצליחה לראות את היד של הקב"ה מושטת אלייך?

"שלושה חודשים אחרי שאחיה נהרג, בתי הדס התחתנה. האם זו לא תשובה של בורא עולם?". חייה מתנהלים בצל השכול, על-אף שהיא מסרבת להיכנע לו. "יש לי שלוש אזכרות בשנה. אוריאל, אליעזר ואלירז. אני חיה מאזכרה לאזכרה. היומן שלי גדוש בתאריכים של בתי קברות ואני חייבת להתפצל לשניים, חצי ממני חי את החיים והחצי השני את המתים. לפעמים אני לא יודעת למי להתגעגע יותר. לפעמים בדרך לבית הקברות, בעיקולים שליד גינות סחרוב, אני כבר מתלבטת אם לבקר קודם את הבנים או לנסוע קודם להר המנוחות, לבקר את אליעזר. בליבי היא יודעת שאליעזר היה עונה על ההתלבטות הזו בפשטות: 'מרים, קודם כל הילדים'. "ההתלבטות נמשכת גם בהר הרצל, אל מי מהבנים ללכת ראשון. ביום הזיכרון האחרון ניגשתי קודם לקברו של אלירז וביקשתי מחילה מאוריאל. הסברתי לו שאלירז עדיין טרי מאוד. יש לי על הכתפיים גם את המתים וגם את החיים, ואני בסך הכול אדם אחד. אני מרגישה שיש לי שתי משפחות. אחת פה על כדור הארץ ואחת בשמיים".

למה את הכי מתגעגעת מהחיים שלפני?

"לשמוע את הילדים קוראים לי 'אימא'. אני כל כך מקנאה באליעזר שפגש אותם בשמיים ושמע אותם קוראים לו 'אבא'. אני מתגעגעת לכניסה שלהם הביתה, לחיבוק שהייתי מקבלת. כשאלירז היה מגיע הביתה הוא היה מרים אותי בכזאת שמחה, נתן לי חיים. חסר לי גם הקפה של שבת בבוקר עם אליעזר, כשהיינו יושבים בגינת הבית רק אני והוא. לפעמים אני שומעת אותו אומר לי: 'מרים, לא נורא. תמשיכי לצאת לגינה לשתות את הקפה".

יש לך גם נפילות?

"כן, אבל בעיקר בדברים הקטנים, כמו הפסקת חשמל בבית או פיצוץ בצנרת. "תחושת החוסר אונים גדולה, מי יעזור לי. באותם רגעים מה שאני עושה זה לצעוק לאליעזר שיעזור, והמצחיק הוא שתמיד באורח פלא זה עובד. פתאום ממש במקרה מישהו מתקשר או מגיע לבית, ומסייע לי לתקן את התקלות".

מרים פרץ נולדה במרוקו, בהרי האטלס. בשנת 1964 עלתה עם הוריה וארבעת אחיה לישראל, בתחילה למעברה בקיבוץ חצרים, סמוך לבאר שבע. "אבא שלי לא ידע יותר מדי על ארץ ישראל", היא נזכרת. "הוא רק ידע שיש גן עדן לכל היהודים בירושלים, ולכן כששאלו אותו היכן הוא מתגורר ענה שבירושלים, זאת הייתה מבחינתו ארץ ישראל. אני למדתי מאבי היהודי הפשוט, שכל פעם שרגלנו תדרוך בארץ הזאת נרגיש את הרגש הזה של ירושלים". הייתה לה ילדות צנועה. "היינו מקבלים תלושים לסוכר ושמן וכילדה קיוויתי שלמישהו בתור ייפול התלוש כדי שאוכל לקבל עוד קצת אוכל", היא נזכרת. "אבל בגדול, לא ראינו בחלוקת התלושים עלבון אלא דבר נפלא, שמישהו בארץ דואג לנו. למרות שהחיים במעברה לא היו קלים, ידענו להסתפק במועט. לא התלוננו וכך גם לימדתי את ילדיי". כשהייתה בת שלוש נולד אחיה שרלי, שסבל מתסמונת דאון. "מיד עם היוולדו ראתה אימא איטו ז"ל שאינו מתפתח כשאר אחיו", היא מספרת. "היא ייחסה זאת לחום הגבוה שהיה לו ולנפילתו מהמיטה מיד עם לידתו. אימא פנתה לרבנים ולקברות צדיקים. הוצע לה להניח את שרלי בתוך סל קשור ברחוב כדי שהאנשים יתירו את כבליו. אימא עשתה כך. שוטר שעבר במקום חשד בה שחטפה ילד נוצרי כיוון ששרלי היה בהיר מאוד, ואסר אותה. רק לאחר שאבא יעקב ז"ל הביא תעודות לידה והוכיח ששרלי הוא בנו, אימא שוחררה". בעלה אליעזר עלה ממרוקו כמה שנים לפניה. הם נפגשו לראשונה במהלך נסיעה באוטובוס, כאשר הייתה פרץ סטודנטית לספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל. "הוא נסע לבקר את סבתו בבאר שבע, ובמהלך הנסיעה התחיל לדבר איתי. סירבתי. הוא היה אז בן 29 ואני בת 21". אליעזר לא ויתר. הוא ראה את שמה על הקלסר שבו קראה במהלך הנסיעה וביום למחרת השיג את המספר שלה והתקשר. התחנן שתסכים להיפגש איתו. "קבענו להיפגש בתחנת אגד בבאר שבע, מקום מאוד לא רומנטי", היא מחייכת. "הוא לבש בגדים חומים, ממש לא לטעמי. הוא שאל אם אני יודעת מה ההבדל בין עשב ודשא. ערך לי מבחן כדי לדעת אם אני מחוברת לאדמה שלנו. בסוף הפגישה השנייה הוא קבע שנתחתן בתאריך ה-13.10. וכך היה תוך כמה חודשים נישאנו". הם בנו את ביתם בשארם א-שייך, שם שימש אליעזר נציג משרד הבריאות. שם גם נולדו חלק מילדי המשפחה. לאחר הפינוי עברו ליישוב גבעון ומשם הגיעו לגבעת זאב. היו ממקימי השכונה. "לילדים היה קשה לעזוב את שארם. את השקט, המדבר והים, אבל השתדלנו לטעת בהם תקווה. הסברנו שאנחנו הולכים להקים בית חדש בארץ ישראל", היא מספרת. כ-22 שנים ניהלה את בית הספר הממלכתי בגבעת זאב והפכה אותו לבית הספר תל"י (תגבור לימודי יהדות). השתדלה בדרכה החמה והמיוחדת להכניס כמה שיותר לימודי קודש, פרשת שבוע, פרקי אבות, תפילות בוקר וטקסי ראש חודש. על המהפך שעשתה בבית הספר קיבלה את פרס גנגר, "על מנהיגות רבת השראה ומעורבות עמוקה בקהילה, הנובעים מאמונה באדם". לאחר שפרשה, החלה לעבוד במינהל חברה ונוער במשרד החינוך, כמפקחת על החינוך הערכי. "במסגרת זו אני נפגשת עם בני הנוער ומשוחחת על התמודדות בשעות משבר ועל הגיוס לצה"ל. המפגש הזה מחיה ומפרה. יש לנו בני נוער מדהימים, טובים ואיכותיים. אני רואה עד כמה הנוער מחובר לארץ, כמה יכולת נתינה יש לו". בנוסף, היא מרצה בפני קהלים שונים על גבורת הרוח והתמודדות בעיתות משבר. "ובחרת בחיים. אני עשיתי בחירה. הייתה לי אפשרות להסתגר ולהתלונן על מר גורלי, על הארץ הזאת, אך אני לא בחרתי בה. זאת לא דרכי. בחרתי לחיות בהודיה על הטוב שיש בעולם. אני חלילה לא רוצה לשפוט את מי שמסתגר ובוכה. אני מודה לקב"ה שנתן לי אופי כזה. יום אחרי שקברנו אל אלירז, חגגנו את ליל הסדר בשמחה. הכוח נובע מאמונה בצדקת הדרך שלנו, זאת הארץ שלנו, בצדקת הקיום שלנו כאן, ויש מחיר לקיום. כשאני שומעת חייל אומר 'למה להילחם כשיש אנשים שהמדינה לא מעניינת אותם', אני אומרת לו שהוא נלחם כדי שנכדיי יחיו כאן בשלווה ובביטחון בדיוק, כמו שאביהם נלחם בשבילך. אני רואה שהמילים הללו נוגעות בחיילים. זאת תשובה מספקת עבורם".

החברים לא שוכחים את משפחת פרץ. כל שנה ביום הזיכרון מתאספים בביתם החברים מהסיירות, קבוצות-קבוצות לפי גילאים, חלקם מגיעים עם הילדים, משתדלים לדבר על דברים שמחים. "זה נותן המון כוח", אומרת מרים. למחרת, ביום העצמאות בשבע בבוקר, היא עולה לבדה שוב לקברי הבנים, כדי להתייחד איתם לבד, כששקט ורגוע מסביב. ובכל זאת, למרות כל העזרה מסביב, ההתגייסות של החברים והמשפחה, אומרת מרים כי אליעזר חסר לה מאוד. בחתונתה של הבת הדס, בחתימה על הגיוס לבנים אביחי ואליסף, כשנולדו ילדיו של אלירז ובעיקר בנשיאת העול הכבד של השכול. "הזוגיות מקלה, היא סוג של נחמה. שנינו ידענו שיש לנו זה את זה בשביל לחיות. העולם שלנו נהיה צר יותר, וההימצאות שלנו זה עם זה קיבלה פתאום חשיבות גדולה יותר", היא כותבת בספרה.

אז מה נותן לך כוח?

"התקווה לראות את הנכדים מתחתנים. לראות את אור-חדש, בנו הבכור של אלירז, מתחתן. כשהלכתי לנחם את משפחת בן ישי, הוריה של רותי פוגל הי"ד שנרצחה עם בעלה ושלושה מילדיה באיתמר, ביקשתי מהם להיאחז בתמונה טובה אחת, לדמיין את נכדתם תמר נישאת לבחיר ליבה".

את שומרת על קשר עם בני משפחות פוגל ובן ישי?

"הכרנו עוד לפני הרצח, בעקבות הרצאה שהרב בן ישי ביקש ממני להעביר בקהילה שלו. לאחר הרצח נפגשנו שוב. ביום שישי האחרון, ערב פסח, פגשתי את כל המשפחה ביקב של פסגות. ראיתי אותם מחייכים. כוח החיים חזק יותר מהכול, עם כל הכאב שלרגע לא עוזב אותנו. האנרגיות שלהם, היכולת להמשיך ולשמוח, נותנת למבוגרים הרבה כוח". את ליל הסדר האחרון היא ערכה עם כל בני משפחתה ומשפחתו של זאב חבר (זמביש) באולם נפרד בבית הארחה בקיבוץ שפיים. "המחשבות שלי נדדו בין שמיים לארץ. חשבתי לעצמי שעכשיו האב ושני הבנים עורכים את ליל הסדר בשמיים. ואני ביקשתי מבורא עולם שלא ייתן להורים לקבור את ילדיהם, הסדר צריך להיות קודם כל ההורים".

אוריאל נהרג כרווק. אלירז השאיר אחריו אלמנה וארבעה ילדים. את שלומית, אשתו, הכיר אלירז בעקבות עבודה שהכינה על אוריאל כרכזת חברתית בבית הספר בקריית ארבע. היא החליטה אז לחבר את התלמידים להוויית יום הזיכרון דרך דמות חייל שנפל. כך הגיעה לביתם של מרים ואליעזר והכירה את ההורים ואת בני הבית. ההורים הוקסמו ממנה מיד והציעו לאלירז לצאת איתה, אך בהתחלה הוא סירב. כשפגש אותה לבסוף באזכרה לאחיו, הבין שמולו עומדת בחירת ליבו, ותוך ארבעה חודשים השניים התארסו. ארבעה ילדים נולדו להם במהלך שנות הנישואים: אור-חדש, הלל-מרים, שיר-ציון וגילי-בת עמי. "במקביל ללימודיו, הפך אלירז לדמות מרכזית במקום מגוריו, גבעת היובל שביישוב עלי. הוא אימץ את ילדיו של רועי קליין הי"ד, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, והפך בזעיר אנפין דמות אב בשבילם". מאז שנהרג, קשה למרים לראות את העצב נסוך על פניהם של הנכדים והכלה. היא רואה כיצד הם נצמדים לאימם מחשש לאבד גם אותה. לעיתים היא שומעת אותם מנהלים דיונים סביב תמונת אביהם, כואב לה שאלירז לא יכול לראות עד כמה הם גדלו, כמה הם מקסימים ועד כמה הם דומים לו, "העיניים שלו ניבטות מהם", היא אומרת. היא מוצאת נחמה בכך שאלירז, בניגוד לאוריאל, זכה להביא ילדים לעולם. "השנה בתפילת נעילה בבית הכנסת, החזקתי בידי את בתו בת השלוש של אלירז. בזמן שאני מתפללת ומבקשת מהקב"ה שלא ינעל את השער על חייהם של הילדים, בתוך הדממה שהייתה בבית הכנסת, הילדה צעקה: 'סבתא, איפה אבא שלי?'. אמרתי לבורא עולם: 'לא לי צריך לתת תשובה, אלא לילדה הקטנה שמחפשת אחר אביה'. שבוע לאחר מכן הילדה התגלגלה מהמדרגות בביתה ובניסי ניסים לא אירע לה דבר. אני הרגשתי שזאת תשובתו של הקב"ה". הקשר בין שולמית לאלירז היה מיוחד מאוד. "קשר מיסטי", קובעת מרים. "עם כל הכאב הנורא, שולמית מקבלת עליה את הדין בצדיקות גדולה".