נאומי נתניהו בקונגרס ולפניו, אשר במקרה או שלא, הגיעו בדיוק בתקופת ל"ג בעומר - יכולות להתברר כלא מקריות. לראשונה אנו עדים לממשלת אחדות פנים-פלשתינית, בניגוד לעבר המשותף הידוע בין המחנות האיסלאמים השונים אשר כללו מאבקים ומחלוקות לא מבוטלים בין הצדדים, חמאס נגד פתח' וההיפך.
אך השנה האחרונה הביאה עימה רוח פיוס בין הארגונים רבי ההשפעה, כשהחליטו האחרונים על ממשלת אחדות משותפת. בלתי אפשרי היה להימנע ממהלך זה, ושניהם ידעו זו כל השנים. שניהם גופים מתוקצבים, כשאחד מהם מקושר עם הבית הלבן ואף רואה מימון ישראלי, והאחר מייצג את העם הפלשתיני ומקבילו בעולם הערבי בכלל.
יתרה מכך, השנה הזו הביאה עימה עוד שינוי בלתי מבוטל בעליל עליו נכון שייאמר "הגיע הזמן וממזמן", והוא נכונות אמריקנית האומרת כי יש להחל מיידית שיחות עם ממשלת חמאס-פתח'. זהו עוד נתון מאוד משמעותי, ממנו אסור בתכלית האיסור להתעלם.
להבדיל מלוחצי אובמה משמאל, תתפלאו, אני דווקא חושב שקדנציית אובמה מתבררת כחשובה ביותר. נעזוב לרגע בצד את חוסר הלחימה האקטיבית מצד הדוד מאמריקה, נשכח כי איפשר שגורם כמו נתניהו נאם מעל דוכניו. אפשר למצוא נקודות מפתח רבות בממשל אובמה שמעיד כי פניו רוצות מזרח תיכון חדש, נטול כיבוש ופשיזם ישראלי.
סוגייה משמעותית נוספת היא כמובן אביב העמים הערבי. לראשונה מזה עשרות שנים ראינו נפילות מנהיגים דיקטטורים רצחניים, כמו מובארק, ממשלת תימן, טוניס, ונוספים במחוזנו. העולם הערבי הראה לנו בעצם, כי אפשר להפיל משטרי אימה גם ללא שימוש בנשק חי. הן נגד מובארק הציוני, והן נגד קדאפי היהודי.
סוגייה שלישית, שהיא לעיניות דעתי סוג של "הכרעת המערכת", או בלשון לוחמת האגרוף 'נוק-אאוט' - היא קביעת תאריך בדבר הכרזתה המתבקשת של מדינה פלשתינית באופן חד-צדדי, כשכרגע נקבע כי תבוצע בחודש ספטמבר 2011 הקרוב.
מהלך בלתי פשטני, נחרץ ביותר, עליו הוצהר על-ידי מדינות המפתח כי יכירו מיידית בהכרזה זו. התשתית כבר קיימת, השלום הפנים ערבי כבר התבשל וימשיך בדרך זו, וההוכחה כי זה אפשרי כבר התקבלה במזרח התיכון עם נפילת משטרי הכיבוש השכנים.
הצהרות נתניהו אשר הגיעו עם מדורות ל"ג בעומר, כאילו היו רקע להוויה המזרח תיכונית החדשה, ללא ספק יוצרות פן חדש של מציאות. מציאות, שהייתה פעם רק דמיון.
