אשרי אדם מפחד תמיד
את התובנות העמוקות אף אחד בארץ לא מבטא במילים, גם לא בסִפרות.
כי לתובנות העמוקות מגיעים תמיד בעזרת גירוי של ניסיון אישי, והישראלים - בייחוד הילידים, בייחוד-בייחוד הילידוֹת - נוטים לפרש ניסיון אישי כהשלכה אישית.
יש ילדים זיגמונד
עובדת-סוציאלית אחת סיפרה לי שקורה שבעלה מתעקש שהיא לא תכניס למיטתם הזוגית את חיית המחמד המשפחתית. בלילות עגומים שכאלה, בשלב ראשון היא נוקטת בנטישה הקלאסית, אל הספה שבסלון.
אבל אז כל ישותה מתהפכת מצד לצד במידה כזאת שמַחְמַדיפּוּס כמעט נחנק - מה פתאום שהיא תוותר על כל ה"קביעוּת" וה"יציבוּת" וה"נורמליוּת" שהיא השיגה אחרי אלפיים-שנות! הרי היא עובדת-מדינה.
אז היא חוזרת לזוגית ומפנה לו את הגב, ובמקום במחמדיפוס היא מתכרבלת בספר של גרוסמן.
בּוּעָתְרוֹן
כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה/ אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים.
(מתוך שיר של דליה רביקוביץ')
בועה לא יכולה להוליד לא-בועה. וגם חלילה לה, כי אם הגנטיקה שלה תעלה באוב איזושהי לא-בועה, אז כמו שטען דארווין המוטציה הזאת, הלא-בועה הזאת תפוצץ אותה, היוצר יקום על הגולם שבו ולא נודע כי בעה אל קירבו.
ולכן חייה של בועה עוברים עליה בלמגן את בּוּעִיוּתהּ. הבוּעיזם הוא גילגולו של הקיבוצניקיזם, וההתבולליזם, והריטאליניזם, במשעולים בין דגניה לכנרת בוּעתה עגלת חייה העמוסה.
זהו ההסבר ל"אנרגיה" הזאת, שאין לבועה מלבדה. ל"צמיחה" הזאת שמגדירה את ישותה. הקופצנות הזאת אין לה אלא לשבּט, לבעוֹת ללא הרף טכנולוגיות חדשות, כל הוֶובּים האלה נולדו כאשר ביעבעה סכנה שבמקום בועות יהיו אלה המים-עצמם שיגיעו עד נפש.
ואלה תולדות הפחד
לילה שלם עבד המשורר על משפט אחד. מִפְּסיקים הוא עשה נקודות, ומנקודות שלוש-נקודות. ואת המילים הוא היטה והעביר מצד לצד תוך שהוא סורק במוחו הקודח את כל הנרדפוֹת האפשרִיוֹת.
עם שחר, רגע לפני שנפל על מִשכּבו הוא חזר לתנ"ך, מילמל לעצמו "אשרי אדם מפחד תמיד" ושלח, את המשפט הזה, אל סל המיחזור.
