אני מתוודה, שהספר "הורד הלבן" של פרופסור ינינה אלטמן המתין לי על שולחני חודשים רבים, ומסיבות כאלו ואחרות הוא נדחה, וכשלפני שבוע התחלתי לקרוא אותו. אינני סולח לעצמי שנתתי ל-488 העמודים של "הוורד הלבן" להמתין נכלמים, שעיני לא שזפו את השורות הזועקות, המנציחות את זכרם של אמיצים, אלה שהעזו להתנגד למשטר הנאצי בקודש הקודשים של האקדמיה הגרמנית מול הסתגלות אופורטוניסטית של רוב אנשי האקדמיה. הם כתבו וחילקו כרוזים הקוראים לגרמנים לנקוט התנגדות פאסיבית ואקטיבית.
פרופסור ינינה אלטמן, כיום בת שמונים, תושבת חיפה עברה את ימי הגהנום של מלחמת עולם שנייה בגיטו ובמחנה ריכוז ינובסקי ליד לבוב. ב-1950 עלתה ארצה. היא סיימה את לימודיה בטכניון בחיפה בפקלוטה לכימיה, בו כהנה גם כפרופסור וכן גם באוניברסיטאות במינכן ובדיסלדורף בגרמניה ובמכון ויצמן ברחובות.
פרופסור ינינה אלטמן לא תחמה עצמה רק במגדל השן האקדמי, אלא ידעה לשלב בחייה פעילות חברתית וספרותית. כבר ב-1967 היא פרסמה בשם בדוי - צביה איתן (שמות בניה - צבי ואיתן) את ספרה "הם עוד חיים", שזיכה אותה בפרס אקו"ם. "הורד הלבן" הוא ספרה החמישי. הספר מוקדש לאותם אמיצים מעטים שבעיצומה של המלחמה בחודשים יוני יולי 1942 - כאשר גרמניה שטופת בשכרות תנופת הצלחות צבאיות של הוורמאכט - הם חרפו נפשם להזעיק את העם הגרמני לומר - לא! לומר לא ולספר את האמת הכאובה של המלחמה והפשעים נגד האנושות שמבצע הצבא הגרמני.
על הכרוזים הייתה חתימה בשם "הורד הלבן". למעשה מאחורי ארבעת הכרוזים הראשונים , עמדו שני סטודנטים לרפואה באוניברסיטת מינכן - הנס שול ואלכסנדר שמורל. קשה להעריך את גדלות הנפש והאומץ של אותם סטודנטים, שכתבו באחד הכרוזים את האמת המצמררת להמון שטוף שכרון וסגידה ללאומנות חייתית ומריע לה כל יום בכיכרות - בפולין נטבחו כבר שלש מאות אלף יהודים באופן חייתי. אנו עדים לפשעים אימתניים...פשעים שאין דומה להם בתולדות האנושות. גברים מפולין נשלחים לעבודות כפייה במחנות ריכוז בגרמניה, כשנשים נשלחות לבתי-הבושת של אנשי הס"ס . העם הגרמני ישֵן. יחסו האפתי מתיר התנהגות זו. העם הגרמני לא יוכל להנקות מאשם. כל אחד מכם אשם!!!
פרופסור ינינה אלטמן עוררה בי הקורא נקודת מבט כואבת על סדקים, העלולים להתהוות בחייה של כל חברה באשר היא. סדקים הנאטמים, למרבה הכאב, בבחירה של רבים ללכת עם זרמים עכורים לעצום עיניים ולהימנע מלהתייחס לעוולות שמתבצעות בשמם . מצערת העובדה , שמעטים הם אלה החשים מחויבות להיות מגויסים לומר את האמת הכואבת לרבים מדי שממאנים לשמוע וממאנים לראות.
בזיכרון הקולקטיבי שלנו בצדק נצרב הזיכרון של האחריות, שיש לגרמניה לרצח המיליונים במשרפות, אך יש מקום לבחון שגם נפתח שער לאמץ אותם אזרחים, שחרפו נפשם בלבה של גרמניה באותם ימים כדי לומר את האמת לעם שמאן לשמוע אותה . למרות שהדברים נשמעים רחוקים , והשמות אלמוניים , אני כקורא נכבשתי אחרי הצעירים וחבריהם האחרים בהפצת אלפי הכרוזים שהדפיסו ושלחו בדואר.
המחברת מביאה לקורא עשרות רבות של קטעי יומן. היא תרגמה מכתבים רבים של חיילים אמיצים , שראו בפולין ציד מטורף של יהודים והם מדווחים על כך , ומכתבים אלו שמשו מקור מידע שהודפס בכרוזים .למעגל מחלקי הכרוזים הצטרפו סטודנטים ואנשי אקדמיה, שעושים ניסיון נואש לומר את האמת לעם הגרמני - היטלר אינו יכול לנצח במלחמה אלא רק להאריכה . ומה עושה העם הגרמני ? אינו רואה ואינו שומע הוא מובל בעיוורון על-ידי מפתיו המובילים אותו לאבדון.
החותם האינטלקטואלי ניכר בכרוזים המשופעים במובאות מהספרות ומהשירה הקלאסית הגרמנית. מדובר במעטים שנסעו על פני גרמניה כדי להפיץ את הכרוזים ליותר ויותר אזרחים גרמניים. חברי "הורד הלבן" הוציאו ארבעה כרוזים וקבוצה נוספת הוציאה עוד שני כרוזים. כל השותפים למעשה האמיץ נתפסו והוצאו להורג.
מחברת הספר, פרופסור ינינה אלטמן, העניקה לנו סקירה מפורטת של קבוצה נפלאה של אקדמאים. יש מי שימהר להציגם כתימהוניים אוהבי טבע, ספרות ושירה מה שיכול לעלות בנקל ממכתביהם ומעולמם הפנימי. אך לי השאירה המחברת יצירת מופת, שיש בה גם נקודת כובד של מצפון ומצפן מה עלול לקרות לנו כחברה, כשהבחירה היא עצימת עיניים והימנעות מלראות פשעם ועוולות שנעשים בשם החברה. את הספר כתבה מחברת , שבחייה היום יומיים משלבת עבודה אקדמאית מוערכת בחקר הכימיה בעולם יחד עם מאבקים פוליטיים וחברתיים בישראל.
