דניאל: מתאחדים?
יעקב: כן.
דניאל: יופי.
יעקב: יופי טופי.
דניאל: מאוד חשוב, להתאחד.
יעקב: נכון, גם התורה אומרת.
דניאל: אנחנו דתיים, התורה חשובה לנו.
יעקב: מאוד.
דניאל: מאוד.
—שתיקה—
דניאל: מה בנוגע לברוך?
יעקב: טוב תודה, מה איתך?
דניאל: לא מצחיק. לא אוהב אותו.
יעקב: למה לא, הוא בחור טוב.
דניאל: החיוך שלו מפחיד אותי.
יעקב: תתגבר.
דניאל: לא רוצה.
—שתיקה—
יעקב: הכיפה שלך.
דניאל: מה איתה?
יעקב: חסר לי משהו.
דניאל: מה?
יעקב: עוד עשרה סנטימטרים.
דניאל: זה סוג של בדיחה?
יעקב: לא מצחיק. לא אוהב אותה.
דניאל: תתגבר.
יעקב: לא רוצה.
—שתיקה—
יעקב: מה זה?
דניאל: מה זה מה?
יעקב: כאן על הדלת שלנו.
דניאל: שלט. כתוב "נבחרי ציבור".
יעקב: זה אנחנו?
דניאל: כן. אנחנו נבחרים.
יעקב: קבוצה של ארבעים אנשים בחרה בנו.
דניאל: כל הכבוד להם. בחירה נכונה.
יעקב: נכונה מאוד.
—שתיקה—
דניאל: מה זה ציבור?
יעקב: זה דבר חשוב מאוד, זה העיקר.
דניאל: נכון. בשביל זה אנחנו כאן.
יעקב: רק בשביל הציבור. חשוב.
דניאל: חשוב.
יעקב: יש הרבה אנשים מאחורינו. אל תסתכל.
דניאל: איפה?
יעקב: אמרתי אל תסתכל! מה הם רוצים?
דניאל: לא יודע. הם צופים בנו כל הזמן.
יעקב: למה?
דניאל: לא יודע. יש הרבה מהם.
יעקב: מוזר, לכולם יש כיפות כמונו.
דניאל: אתה מכיר אותם?
יעקב: לא. אתה?
דניאל: לא.
יעקב: תראה הם הולכים.
דניאל: יופי. הצפייה שלהם הטרידה.
יעקב: עכשיו נוכל לעבוד בשקט.
דניאל: למען הציבור.
יעקב: נכון. אז מתאחדים?
דניאל: כן. זה חשוב.
יעקב: מאוד.
דניאל: מאוד.
—סוף—
מוקדש לראשי המפלגות של הציבור הדתי לאומי.
