הברון רוטשילד: עכשיו הוא מארח צעירים יפים ופוטוגניים לפיקניק המוני, אמה מה, הם גרים באוהלים.
מחאת האוהלים: הם מוחים על יוקר הדיור ומקבלים, כבר שבועיים, כותרות ראשיות. המחאה על יוקר הדיור מוצדקת וראויה ויש לה פוטנציאל להתניע גל מחאה רחב וגדול יותר, שיקיף הרבה יותר בעיות. אולי, בסוף, המחאה הזו תגיע גם לכיס של העניים באמת. אבל, עקרונית ועניינית, יש מחאות חשובות ממנה.
עובדות סוציאליות: המחאה שלהן הייתה לא פחות חשובה ולא פחות צודקת. אולי יותר. אבל הן 'נמאסו' על התקשורת, כי הן היו פחות פוטוגניות ויותר עניות, אז המחאה שלהם/ן התמוססה והאוצר מרח אותן.
מתמחים/רופאים: עובדים כמו חמורים ומקבלים משכורת רעב. הם לא צריכים דיור, כי הם גרים ממילא בבתי החולים. הם גם לא צריכים מיטה, כי הם ממילא ערים ימים ולילות אבל המחאה שלהם פחות פוטוגנית, כי את מי זה מעניין שהם מצילים חיים של איזו זקנה במסדרון. אז עוד מעט המחאה שלהם תישכח גם היא.
עופר עיני: גורם לי להתגעגע ל
עמיר פרץ. הוא בגד בעובדות הסוציאליות. עכשיו, האופורטוניזם שלו בשיאו: הוא זיהה את הפוטנציאל של רוטשילד. תסמכו עליו.
אופוריה: הפייסבוק מלא במילות התלהבות/התלהמות/השמצות/התרוממות רוח. הנה 'העם' קם סוף סוף ואומר את דברו.
מהפיכה: אופס. זהירות. האופוריה מתניעה, אולי, מהפיכה. רק כדאי להיזכר, על הדרך, שמהפיכות שהתחילו בעם רעב, נגמרו לא אחת בשלטון רודני. שאלה שצעקו סיסמאות נבובות שהלהיטו את הרוחות, הם שהנהיגו מהפיכות והפכו אחר כך לעריצים. רוצים דוגמית? אחד שקראו לו סטאלין. אחד שקראו לו היטלר.
ביבי: האיש שאוהבים לשנוא עכשיו. לא הצבעתי לביבי בבחירות בגלל תפיסת העולם הכלכלית שלו. אבל הוא נבחר בבחירות ל-ג-י-ט-י-מ-י-ו-ת. הטעות הגדולה ביותר שלו, מאז נבחר, היא להערכתי הקמת הממשלה המנופחת והגדולה. הגיע הזמן לחסוך בהוצאות הממשלה - גם עשרה שרים יכולים לעשות את המלאכה. מעבר לזה, הוא, לא עלינו, ציוני ודואג לאינטרסים של מדינת ישראל. כמה נורא.
שקרים: אנחנו גרים במדינת הגנבים שנכנסים לנו לכיס בכל מיני תחבולות מסריחות. הם יודעים שאנחנו פראיירים והם משוכנעים שאנחנו מטומטמים. אז הם מכריזים על הורדת מחירי הדלק (קריצת עין) ועל הורדת המיסוי על הדלק (עוד קריצה עם צחוק פרוע) ואז דופקים אותנו.
אם מחר תהייה הפגנה על מחירי הדלק, הם יורידו את המחיר ויעלו את האגרה על הרכב. אם נמחה על האגרה, הם יורידו אותה ויעלו את מחיר הלחם. אם נמחה על מחיר הלחם, הם יורידו אותו ויעלו את מחיר המים. הם, נערי האוצר אטומי הלב, עושים זאת כל הזמן. הם מלווים את מעשיהם בהסברים בכייניים ושקריים על 'מצב המשק' ו'מאזן התשלומים', כי הם יודעים שאנחנו מטומטמים ואפשר למכור לנו הכל. אגב, את התשתיות היקרות של המדינה הם מוכרים לטייקונים. בחצי חינם.
עוד שקרים:
האח הגדול מפרסם למעננו נתונים משמחים על מצב המשק ומצב האבטלה. לפי נתוניו, האבטלה יורדת. איזה שקר גס. כתבתי על כך מזמן והנה תזכורת קטנה: לפני הגיענו לגיל חמישים, מעיפים אותנו ממעגל העבודה. אנחנו לא מצליחים למצוא עבודה אחרת, כי אנחנו בני חמישים כמעט, כלומר: זקנים. המעסיקים מקיאים אותנו. אז אנו הולכים לשירות התעסוקה לחפש עבודה, ועל הדרך, לקבל דמי אבטלה כדי לגמור את החודש. כעבור חצי שנה, אנחנו מרימים ידיים. בלשכה אומרים לנו שאין סיכוי שימצאו לנו עבודה, ודמי האבטלה, נגמרו. אז אנחנו הולכים הביתה ומחכים כמו ילדים טובים לפנסיה. אבל גיל הפנסיה הועלה ל-67. אז בינתיים, אנחנו יכולים לחפש עבודות דחק ולהרוויח כמה גרושים כדי להגן על כבודנו האבוד ואולי גם להרוויח את לחמנו. אגב, במקרה שאנחנו נשים, המצב הרבה יותר גרוע. בכל זאת, אישה מבוגרת הרבה פחות סקסית מ'גבר בגיל העמידה'. כל אלה שהלכו הביתה מיואשים, לא נכנסים ל'נתוני האבטלה'. אה, אז בעצם האחוז היורד של המובטלים מצביע על ההיפך?? על גידול במספר המובטלים שחדלו להתייצב ולחתום בטביעת אצבע??
סקס אפיל: לבסוף, הכל ענין של סקס אפיל. ולצעירים במאהל רוטשילד יש את זה, ובשפע. אז התקשורת מחבקת אותם והופכת את המחאה שלהם לאם כל המחאות.
גלעד שליט: מחאת האוהלים מאפילה באחרונה על אוהל אחר, הרבה יותר חשוב. האוהל של משפחת שליט. בבקשה, לא לשכוח אותו. הדיור שלו בטח יותר גרוע מאוהל ברוטשילד.
התקווה: להיות, עם גלעד, עם חופשי בארצנו.