בשלב זה אומנם קשה להעריך מה יהיה גורלה של המחאה החברתית הנוכחית, אך באותה מידה קשה שלא להתרשם מהפוטנציאל הטמון בה. סופרי דברי הימים של החברה הישראלית עשויים להכתירה בעתיד כמהפכה החברתית השנייה, כאשר הראשונה היא זו של 1977 כמובן.
ביליתי רבות ברוטשילד בשבועיים האחרונים בניסיון לרדת לעומקה של המחאה. מחאה שלטוב ולמוטב קולות רבים נשמעים בה בחוסר הרמוניות הרמונית במיוחד. מתוך הקולות האלו, מבולבלים ושונים ככל שיהיו, עולה תביעה אחת חדה וברורה - האיש ה"קטן" דורש להפסיק להיות קטן. הוא קם ומבקש ליטול אחריות ולהפסיק להוות כלי משחק במגרש של הגדולים.
נמאס לו לראות את הטייקונים גוזרים קופון על חשבונו כשהם מתאמים מחירים בקריצה בקרטלים מוגנים היטב. נמאס לו לשמוע על עסקות בחדרים סגורים בהם מקוצצים מיליארדים מהפנסיה שלו לטובת בעלי ממון נטולי אתיקת החזרת חובות, והוא הפסיק לראות בפוליטקאים שליחי ציבור מורמים מעם בעלי אחריות אמיתית לשולחיהם.
כן, זה הנדל"ן, והדלק, והקוטג', ויוקר המחיה, ותחושת הדריכה במקום, אבל יותר מכל זו האמירה "אני כאן!".אם בדור הראשון הפוליטיקה הייתה של נאומי כיכרות ובדור השני של תשדירי בחירות טלוויזיונים עם ג'ינגלים קליטים הרי שבדור השלישי, זה של 'עידן הפייסבוק' (ופעם אחרונה שאני משתמש בקלישאה הזו), החברה האזרחית דורשת להיות מוכרת ומעורבת, כפרטים ולא רק כהמון.
קשה שלא להתרשם מחסרונו של המגזר הסרוג במחאה. נכון, כפרטים תמצאו מי שמשתתף בה, אך ככלל מגזר זה חסר במחאה. וחבל.
בכל פעם שעולה לדיון תפקיד היהדות בעולם הערכים הראשונים שיוזכרו הם החברתיים. היהדות שלחמה בעבדות, שביקשה צדק ומשפט גם לחלשים בחברה, ושקוראת לאחריות חברתית. אין סרוג שלא יודע לצטט את דברי הנביא ישעיהו הנקראים (כמעט בפרובוקטיביות) בהפטרה ביום כיפור ודורשים שגם ביום קדוש זה העיקר לא יהיה הצום אלא החברה: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם". האמת תאמר, רוב הסרוגים חיים אמת זו ביום יום ולא מסתפקים בה כשלט בכיכר.
נכון, את המחאה הזו דוחפים גופים פוליטיים ציניים שמעוניינים בעיקר בהפלת הממשלה, מעורבים בה גורמי שמאל קיצוני כלכלי ופוליטי, והיא מלווה, שלא לאמר מלובה, על-ידי תקשורת אינטרסנטית. נכון, חלק מהגרעין של מי המוגדרים על-ידי התקשורת כ"מנהיגיה" משחררם התבטאויות אנרכיסטיות שתצילנה מהן האוזניים, ושלל האמירות הקשות נגד נתניהו הנשמעות במאהל חצו מזמן את גבול ההסתה. וכן זה אותו נתניהו שבזכותו יש בישראל רבע משיעור המובטלים שבספרד. ונכון, רבים מהגופים שנזכרים עכשיו למחות לא כאבו את כאב הסרוגים בהינתקות, בהתייחסות שנעה בין אכזריות לאטימות.
אך ככל שזה נכון, ואפילו ממש נכון, זה גם ממש לא משנה. זו בדיוק הסיבה לא להפקיר את המחאה. דווקא בגלל שהמחאה היא אמורפית ודינמית יש בה מקום לכולם. תמצאו בה גם שלל צעירים ערכיים ואנשי אמת שרוצים ביושר לשנות את פני החברה ודנים ברצינות וביסודיות בעתיד ישראל. בתוך אוירת הפסטיבל, ובין מפגשי הפנויים-פנויות, מתחיל להתגבש ברוטשילד דיון וקריאה לסדר חברתי חדש. כזה הצומח מלמטה.
זה הזמן לציבור הסרוג להיות שם, להשתתף באופן פעיל ולהשתתף בעיצוב הדיון כחלק מהותי מהחברה, תוך הבאת תפיסת העולם היהודית הייחודית. לפני שעוברים לניתוח האוחר בסגנון "מדוע נשארנו על הגבעות ולא התנחלנו בלבבות" זה הזמן להשתתף בליבת השיח הישראלי החדש. כי לדילמה הנצחית שמביא שייקספיר בפיו של המלט יש רק תשובה אחת - להיות!
