עיתונאים ואנשי תקשורת רבים עסוקים בימים האחרונים בשאלות הבהרה. מה בדיוק אתם רוצים? מי המנהיג שלכם? מה התביעות הספציפיות שלכם? מה חשוב יותר? כל אלה ואחרות הן שאלות המבקשות לעשות סדר. להכניס לוגיקה למחאה.
החשיבה הלינארית של סיבה ותוצאה מתאימה מאוד לכלכלני האוצר. ככה לימדו אותם המרצים שלהם באוניברסיטאות המהוללות שלנו. זאת למרות שכבר יש לנו זוכה פרס נובל אחד משלנו שהוכיח שבכלכלה כמו בחיים, הפסיכולוגיה חשובה לא פחות מהגרפים. אגב, מחקרים מוכיחים שיש הבדלים בין גברים לנשים בעניין זה. גברים נוטים להתאפיין בחשיבה לינארית ונשים בחשיבה מסועפת. אבל לא ענייני מגדר חשובים בהקשר זה. פשוט ייתכן, ברוח זו, שהסיבה לבלבול של שואלי השאלות וגם של נותני התשובות, נעוצה בכך שהתשובה לשאלת המניעים והסיבות אינה נעוצה בחשיבה ראציונאלית או בטיעונים לוגיים. ייתכן שהסיבה בגינה יוצא מעמד הביניים לרחובות לא תימצא במספרים, בגרפים, בסקרים ואפילו לא בהשתייכות לאידיאולוגיה, סדר חברתי, או שייכות פוליטית.
ייתכן שהמכנה המשותף לכל הביינימימים היוצאים לרחובות אינו נעוץ בכלכלה אלא בתחושת חוסר אמון, חוסר צדק, חוסר ביטחון. הציבור הישראלי קורא עיתונים. הוא גם צופה בטלוויזיה. הוא אפילו מטייל בארצות נכר. והוא משווה. והוא מתעצבן. והוא מתוסכל מימין ומשמאל, ולא רק כקלישאה. הוא קורא על מדד השחיתות. הוא לא מבין למה יוצאים למלחמה, הוא תוהה על ערכי החברה שנוטשת חייל ישאלי בלא חמלה ואחריות. הוא צופה במנהיגיו לא לוקחים אחריות מיניסטריאלית. הוא נתקל בביורוקרטיה בלתי נסבלת. הוא לא מבין את החקיקה. הוא כבר לא בוטח אפילו בבית המשפט. הוא מתעצבן מזה שאין אכיפה. הוא לא מבין למה. הוא איבד לחלוטין את האמון.
חלק גדול מעמד הביניים הם אנשים משכילים, משכילים מאוד. חלקם מנהלים חברות, חלקם שכירים בעמדות בכירות, חלקם סתם אנשי העולם הגדול. והם מבינים ויודעים שמה שנכון לארגונים נכון גם לאומות. שאומה ללא חזון וללא אסטרטגיה כוללת, דינה אחד: בלבול ותגובתיות. ללא גיבוש תמונת עתיד לחברה הישראלית. בלי שנשאל את עצמנו לאן אנחנו רוצים להגיע, בלי תכנון כולל, בכל התחומים, לעשור או שניים הקרובים, אפשר, בקושי, לשרוד. אבל לא יותר מזה. מי שקרא, אגב, את ספרו של ג'ים קולינס "גלגל התנופה", העוסק בארגונים מנצחים, יודע גם עובדה מאלפת נוספת - המנהלים שהצליחו להוביל את החברות שלהם להצלחות הכי גדולות, לאורך זמן, היו מנהלים שהתאפיינו בשתי תכונות בולטות: נחישות ו...צניעות! כן, כן, קראתם היטב. צניעות!
וכשהציבור מתוסכל, ממורמר ובעיקר לא סומך על נבחריו וחסר אמון - הציבור כועס. וכשכועסים, כועסים. על הדיור, החינוך, הבריאות, הקוטג', הרופאים, המורים, המיסים, הדלק... למי לא כואב משהו...?
או.קי... כלכלנים יקרים. או.קי... לינארים שכמותכם. ברור שיש גם סיבות הקשורות במדיניות הכלכלית והקיצוניות של מגמות ההפרטה. אין ספק שיש צורך לחזור לנורמות של מדינת רווחה, לפחות באופן חלקי. אבל זה לא יפתור את הבעיה השורשית. רק שינוי תרבותי בפוליטיקה הישראלית יעשה זאת. רק מנהיגים צנועים וישרי-דרך יוכלו לשנות נורמות שהושרשו כה עמוק. רק הצעירים האלה יוכלו לעשות שינוי. הם עוד לא נדבקו ב"קדחת" המרוץ אחרי המיליון. הם עדיין לא לוקים בחטא היוהרה של הפוליטיקאים הישראלים. הם תמימים, וטוב שכך.
מעמד הביניים. אפילו השם שניתן למרבית הציבור הישראלי שמחזיק את הכלכלה בישראל, אחראי לביטחונה, מעניק למדינה את חיותה ומהווה את החוסן הלאומי שלה, מסמל במעט את הזלזול בו. מעין "ילד סנדוויץ'" כזה, שמועכים אותו משני הצדדים, נמצא תלוי בין לבין. מעמד הביניים מתבקש לייצר פוליטיקה אחרת. להנהיג, אכן, נורמות של שקיפות. אמינות. צדק חברתי, אחווה ורעות. רק התנערות מהנורמות הקיימות תצליח לפתור את הבעיה האמיתית. בעיית הנורמות השולטות במוסדות השלטון בישראל. ולא רק במינהל הציבורי גם בתקשורת. כן, כן, גם התקשורת שעסוקה בשבועות האחרונים בהתגייסות למאבק. התקשורת הישראלית אשמה לא פחות מהפוליטיקאים בהעמקת וחידוד תחושת הבושה התסכול והקיפוח. כך למשל מעמד הביניים, הוריו וילדיו, זוכה "להתענג" חדשות לבקרים מהעיון במוספים מנקרי-עיניים בעלי כותרות שהמושג "קפיטליזם חזירי" יאה להם. "100 העשירים", "אצולת הממון", "500 המיליונרים" ושאר מוספים אוויליים, שתורמים מעט מאוד לקורא הממוצע אבל עושים עבודה מצוינת בהעמקת תחושת הקיפוח והדגשת הפערים בחברה הישראלית.
גם עורכי העיתונים לא ראו את ההווה. וגם לא את הנולד. עורכי הסקרים ומנתחי הרייטינג לא הבינו. מקבלי ההחלטות בתקשורת הישראלית משולים לחברת סלבריטאים, סגורים להנאתם בווילה של
האח הגדול, מתענגים על מיזוג אוויר, בריכה וחדרים מעוצבים, אך ללא כל קשר לעולם החיצון. עסוקים בתככים פנימיים, ובשאלות כמו מי יתפוס יותר זמן מסך. במרוץ אחרי כסף ופרסום, גם התקשורת שעסוקה במדידת רייטינג של תוכניות ריאליטי הניחה כנראה שמעמד הביניים עסוק בעיקר בהערצת המפורסמים. מתענג לשטוף את העיניים בזוהר הכסף המסנוור. הם זלזלו במדענים, ברופאים, בסטודנטים, באנשי הספר, ובסתם מעמד ימי ביניים כזה. האם המהפכה החברתית תגרום לאנשי התקשורת לשנות דיסקט? האם נזכה בראש השנה הקרוב למוסף "אצולת הספר", או אולי "100 החכמים ביותר..." או אפילו "1,000 הנדבנים". גם "אצולת המדענים" רעיון לא רע. בעצם הכי טוב "אצולת הרופאים האנושיים". רק נקווה שמי שייכנסו לרשימה יהיו אלה שהצילו הכי הרבה חיים בשנה האחרונה בבתי החולים ואינם עוסקים ברפואה פרטית. ולא אלה שמרוויחים הכי הרבה כסף במרפאות פרטיות!
