סיפרו לי שבימי הביניים אנשים היו עובדים 18 שעות רצוף. סיפרו לי שבימי הביניים אנשים היו מרוויחים מעט מאוד עבור עמלם. סיפרו לי שימי הביניים היו לפני הרבה מאוד זמן. מסתבר שגם היום, יש אנשים שחיים בימי הביניים. קוראים להם "רופאים". ולאנשים שמשלמים את המחיר קוראים "חולים". ההסתדרות הרפואית – את מי את מייצגת? לאחרונה התפרסם מאמר באמת ההסתדרות הרפואית שציין "המתמחים – אתם בשר מבשרנו". הסכמתי רק עם חלק מהמשפט: "המתמחים – אתם בשר". זו התחושה הקשה שלנו כשאנחנו מדברים על ההסתדרות הרפואית. לא רק זאת, רבות מהדרישות של ההסתדרות הרפואית אינן מקובלות על הרופאים. לדוגמה – שעון נוכחות. בעוד שההסתדרות הרפואית התנגדה באופן היסטורי לשעון נוכחות, מרבית הרופאים דווקא מעוניינים בו. רופאת המשפחה שלי עובדת עשר שעות ביום ומקבלת שכר על שש. וזאת מאחר שיש דברים שהיא לא מקבלת עליהם זמן – כמו למשל לרשום מרשמים ללא תור או לעבור על בדיקות של חולים. היא דווקא מעוניינת שישלמו לה על עשר שעות, אבל ההסתדרות הרפואית לא רוצה שעון נוכחות. כדאי לשאול מדוע? כנראה שיש רופאים שעובדים הרבה פחות, הולכים לקליניקה מוקדם ורוצים לקבל שכר מלא. האם ראוי שההסתדרות הרפואית תייצג רק אותם? מדוע שיהיו רופאים בכירים שיצאו בשעה 13:00 מהעבודה ויקבלו שכר מלא, או ישהו זמן רב בחו"ל, בעוד שמי שמשקיע שעות נוספות ונשאר עד 7 בערב לטפל בחולים לא יקבל תמורה נוספת? כל חודש אני משלם דמי חבר של קרוב ל-300 שקלים להסתדרות הרפואית. דמי חבר שהם שערוריה בפני עצמה. אם לא יחול שינוי ניכר בגישתה של של ההסתדרות הרפואית למתמחים, אני אסיים זאת ממש בקרוב. חולים על סרט נע אולי אחת הבעיות העיקריות של הרפואה בישראל היא הניסיון לתת רפואה מערבית, במחיר נמוך. אז, איך בדיוק עושים את זה? דוחסים ושוב דוחסים. מכניסים חולה אחר חולה במרווחים של עשר דקות ואף פחות. שאלתם את עצמכם פעם כמה זמן לוקח לחולה בן 80 לקום, להיכנס לחדר ולהוריד את החולצה כדי שיבדקו אותו? לפחות כמה דקות. כמה זמן נשאר לבדיקה? עוד חמש דקות? בחמש הדקות שנותרו צריך לשאול את החולה למצבו, לבדוק אותו, לעיין בתיק הרפואי, לתעד במחשב, להוציא מרשמים, לעבור על הבדיקות והצילומים, לשלוח להפניות... ועוד ועוד. אתם באמת חושבים שניתן לתת רפואה טובה בצורה הזאת? מה שקורה בסופו של דבר – מי שיש לו כסף הולך לפרטי. מי שאין לו כסף וקשרים – יקבל שירות ירוד, ולא יהיה מי שייתן את דעתו לעומק על מצבו הרפואי. ישראל 2011. בושה. המחלקות בבתי החולים גם הן בבעיה לא פשוטה. בחלקן, כל יום צריך לקבל כ-15-10 חולים חדשים. ולכן, צריך לשחרר כמות מקבילה של חולים, שזה בערך חצי מחלקה. אחרת כולם קורסים. אם אדם מגיע עם איבוד דם, ברוב המקרים דוחפים לו מנה ושולחים אותו הביתה, במקום לנסות לברר מהיכן המנה הזו נוזלת. פשוט אין ברירה. או ששולחים הביתה או שהמחלקה מתפוצצת ואי-אפשר לתת שירות לאף אחד. וככה, מבית החולים העמוס, לרופא המשפחה הקורס, ולהפך, עד שמשהו קורה בדרך. על מה זועקים המתמחים? לראשונה יש מרד כללי. פשוט מדהים. הזמינו אותי לישיבה עם רופאי שיבא. עוד לפני הישיבה, אמרו לי – כולם החליטו להתפטר ומחר חותמים על המכתב. אמרתי – אני בא, אבל לא חותם על שום דבר. אני אוהב את עבודתי. אוהב את החולים. ולא רואה את עצמי מתפטר. אבל התורנות במיון עשתה את שלה. עשרות חולים. מעט רופאים, רובם בתחילת הדרך. החולים זועמים על הזמן שהם ממתינים ומעוצבנים עליך, למרות שאתה עושה הכל, אבל באמת הכל, בלי לשתות, בלי לאכול, בלי לשבת ובלי ללכת לשירותים. בגילוי לב אומר – יש כבר כמה אנשים, חלקם צעירים, שאני שואל את עצמי "אולי הם היו היום בחיים אם היה פחות עומס". לא קל לי עם זה. כל אדם הוא עולם ומלואו. ילדים. אישה. בעל. אנחנו יודעים לתת את הטוב ביותר. אבל אין לנו זמן. לפעמים אין אפילו מיטה לבדוק את החולה. לא פחות משזה גרוע לחולים, זה נורא לרופאים. כל שבוע יש סיפור חדש על רופא שחטף התקף לב באמצע תורנות או אירוע מוחי בגיל 40. אני נכנס לחדר של רופא בן 40 ורואה אותו משתמש בכדורים נגד כאבים בחזה. כמה אפשר. אני רוצה לחיות. לא להגיע לגיל 40 ולפתח פרקינסון. כמו שנהג מוגבל מבחינת שעות נהיגה רצופה, כך צריך להיות גם אצל רופאים. ועם כל הכבוד, הנהג רק צריך לא להירדם ולהגיב לסביבה. התפקיד של רופא מורכב שבעתיים. יכולת לקבל פרטים רבים בזמן קצר, להגיב מהר, לשקול שיקולים מורכבים של חיים ומוות – כל אלה מצריכים ערנות וריכוז. מצריכים הגבלה של שעות העבודה. משום מה, רק "סגן שר" הבריאות מדבר על זה, בעוד שזו עיקר הבעיה. גם על עניין השכר אנחנו כועסים. רוב הרופאים אוהבים את העבודה ורואים בה שליחות. אומרים, "מי שאוהב את מה שהוא עושה, לא עובד אף פעם". אנשי משרד האוצר אימצו כנראה משפט זה והם חושבים שאין צורך לשלם לנו. לצערי, אין זה כך. המחירים עולים כל העת, הרבה יותר מהאינפלציה הרשמית (ראו מאמרי הקודם) וגם אנחנו בני אדם. במעט הזמן שאנחנו לא בבית החולים, אנו רוצים לחיות וליהנות. האוורור של הנפש מאפשר לנו גם לתת לאחרים. יש לכבד את השכלתנו והאחריות שלנו, ולתת לנו שכר ראוי והוגן. לאן זה מוביל? לצערי, זה הולך לקטסטרופה. מקבלי ההחלטות במשרד האוצר והממשלה, רובם ממעמד גבוה, מקבלים שירות מצוין. יש כסף. יש קשרים. הם לא באמת יודעים מה מרגיש אזרח מהשורה בבואו לקופת חולים או לחדר המיון. ולכן ידם קפוצה. השורה התחתונה של התקציב חשובה בעיניהם מכל דבר. מהצד השני - המתמחים. מיואשים. עמל ועוד עמל. שכר נמוך. רובם ישמחו לכמה חודשים של חופש. חלקם יעברו לבתי חולים קלים יותר או לחו"ל בהינתן ההזדמנות הראשונה. ובתווך – ההסתדרות הרפואית. רבים מרגישים שהיא מייצגת את האליטה של הרופאים ולא את מי שעובד קשה באמת. וזה חבל. אם רק היו מדברים איתנו, מקשיבים לנו באמת, הפילוג היה נמנע. בסרט אמריקני יש בדרך-כלל סוף טוב. אם אדם שילם על הכרטיס לא יתנו לו לצאת בהרגשה רעה. לצערי, השביתה פוספסה. לא יהיו בשורות טובות בקרוב לא לרופאים ולא לחולים. עימכם הסליחה.