כלכלה = מספרים + אנשים
חבל שכמה בכירים באוצר לא מבינים את הדבר הבסיסי ביותר בכלכלה. כלכלה מבוססת על התנהגות של אנשים ולא רק על מספרים, בדיוק כמו שחולה הוא בן-אנוש ולא רק בדיקות מעבדה.
הכלכלה נועדה לשרת בני-אדם ולא להפך. מי שחושב שהוא מנצח רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות מסורות שמרוויחות שכר רעב, סופו שימצא את עצמו בתוך צונאמי אדיר, של מאות אלפי בני-אדם שיוצאים לרחובות, גרים באוהלים, ושל רופאים שמעדיפים לעבוד ברפת במקום לטפל בחולים.
אם היה באוצר מבוגר אחראי, הוא היה מבין שצריך לסגור את נושא ההתפטרות תכף ומיד, ולא להגיע להתפטרות המונית. דרישה של רופא לשכר של 50 שקלים לשעה אינה מוגזמת. דרישה להגבלת תורנויות לשש בחודש אינה מופרזת. דרישה לתנאי עבודה ושעות עבודה סבירות אינה מוגזמת. היה ראוי להיענות לדרישות אלה.
שר האוצר היה צריך להיות המבוגר האחראי. הוא היה צריך לתת מענה הוגן לרופאים, רק כדי שלא יהיה תקדים של התפטרות קולקטיבית. כי מרגע שזה קרה, ההיסטוריה השתנתה.
עובדי הנמלים רואים, האחיות מקשיבות ועובדי חברת החשמל עושים שיעורי-בית. כולם הרבה יותר מיליטנטים ועם הרבה פחות מעצורים מאוכלוסיית הרופאים. האוצר הולך לשלם ביוקר על הניצחון שלו. לא רק לרופאים אלא לכל קבוצות העובדים במדינת ישראל.
בית הדין לעבודה – לקוריאה הצפונית היינו ולסוריה דמינו?
לפני כחודש נפל דבר בישראל. בית משפט החליט שלא לכבד את ההתפטרות של עובדים במדינה דמוקרטית וחייב אותם להמשיך לעבוד בתנאי עבדות ובשכר נמוך בניגוד לרצונם. ביקרתי פעם בקובה, מדינה טוטאליטרית, כדי לראות כיצד שלטון דיקטטורי עובד. מסתבר שלא הייתי צריך לטוס כל-כך רחוק. יכולתי לעלות לירושלים.
לבי עם השופטים. מעניין מדוע הם חיכו לרגע האחרון למתן פסק הדין? לראות האם המתמחים באמת רציניים? ברור שאנחנו רציניים!
אבי ניסה פעם להתפטר במדינה דיקטטורית. גם שם זימנו אותו לבית המשפט. "אתה רוצה להתפטר?" שאל השופט, "החבר סטאלין רוצה שתישאר. ואתה תעשה מה שאנחנו רוצים!". דיברתי איתו לאחר החלטת בית הדין לעבודה. "יותר גרוע מקומוניזם" היו מילותיו.
אני לא מקל ראש בהחלטה הקשה שעמדה בפני השופטים. לבית משפט במדינה דמוקרטית יש תפקיד לשמור על הזכויות של האזרח, החוק והצדק, אבל גם לשמור על יציבות חברתית כדי המדינה לא תקרוס. זו בדיוק הייתה הדילמה. האם לכבד את הזכות הבסיסית של הרופאים להתפטר כמו כל אדם או לשמור על היציבות החברתית – לדאוג שיהיה מי שיטפל בחולים. לצערי, השופטים קיבלו החלטה שגויה. אין שום כוח בעולם שישאיר עובדים, בטח שלא רופאים בעבודה בניגוד לרצונם. זה רק דוחה את הקץ. מרבית הרופאים הגישו כמעט מיד מכתבי התפטרות אישיים.
חבל שבית המשפט לא גילה אומץ בפעם הקודמת ואמר: זו זכותו של אדם להתפטר. במתכונת חירום, בתי החולים היו מסתדרים לכמה ימים, אבל הלחץ העצום היה פותר את הבעיה תוך 24 שעות.
לאן הולכים מכאן?
קחו עצה בחינם. כל סכום שתשלמו לרופאים יהיה עדיין נמוך לעומת עבודת הקודש שאנחנו עושים. את הנשמה אנחנו נותנים. תנו לנו את מה שאנחנו מבקשים ותסגרו עניין. נלחץ ידיים, תקבלו רופאים מסורים ומצוינים בחצי חינם (אחרי התוספת...) ותעשו רק טוב למערכת הבריאות. רופא מאושר הוא רופא שנותן יותר ואוהב יותר. וזה שווה הכל.
ומה יקרה אם לא?
אז ככה: מאות רופאים לא הגיעו לעבודה ועוד מכתבי התפטרות אמורים להיכנס לתוקף. גם אם יהיו צווים, הפעם רובם לא יכבדו את בית המשפט, מכיוון שכל אדם רשם והגיש את המכתב בעצמו. זה כבר הרבה יותר אישי. יקום ארגון רופאים יציג חדש. ובפעם הבאה האוצר ייאלץ לדבר עם שניים-שלושה ארגוני רופאים נפרדים, המצויים בתחרות מי יותר קיצוני מהשני. וכשמדינת ישראל תיתן לרופאים את כל מה שביקשו, כל מי שראה את המאבק יאמץ אותו, בלי כפפות ובלי חשבון. בדיוק על זה נאמר "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
צ'רציל אמר פעם "In victory generosity". פקידי האוצר היקרים, אם אכן ניצחתם את הרופאים, כדאי שתאמצו משפט זה.
