רבה השמחה בישראל ביום ניצחון החמאס. אז אומנם "בנפול אויבך אל תשמח" (ואף זה במחלוקת חכמים), אך כלום נעלוז בניצחון צורר?
ואכן, ניצחון אויב הוא זה, בל נשלה באשליות. ניצחון מזהיר שלו ותבוסה מוחצת שלנו. חמש השנים הארוכות בין יריית הפתיחה של "קרב שליט" לבין סיומו באחרונה מעמעמות את זוהר הניצחון ומקהות את מהלומת התבוסה, אך אל נסתייע בכך להסוואת האמת, הגם שרב הפיתוי: בקרב זה אויבינו התעלו מעל ישראל במיטבה. על גאוותנו התעוזה של "מבצע יונתן", בו שוחררו מאה חטופים יהודים משבי אויב במעמקי אפריקה השחורה; צא וראה: ב"במבצע שליט" שוחררו אלף מחבלים מבתי כלא שונים בלב המדינה. על גאוותנו התחבולה והעורמה של לוחמי הסיירת אשר התחפשו לטכנאי מטוס ב"מבצע סבנה"; צא וראה: ב"מבצע שליט" עשו לנו בית ספר בלוחמה פסיכולוגית ומניפולציה. כל ה
כבוד לו, לאויב, ולנו – חרפת התבוסה.
אך רבה השמחה בישראל ביום ניצחון החמאס.
אמרו חכמינו: ירושלים בנויה וקיסריה חרבה – תאמין; ירושלים חרבה וקיסריה בנויה – תאמין; ירושלים בנויה וקיסריה בנויה – אל תאמין! ידעו חכמינו: יש שניגוד אינטרסים מוחלט מתקיים בין שני צדדים, משום שסתירה מהותית ביניהם מעצם הגדרתם, ואין ניצחון האחד אלא על חשבון האחר (הכלכלנים אומרים: "משחק סכום אפס"). הנעלה בדעתנו דוגמה חריפה יותר לכך, מאשר יחסי-הניגוד-שבהכרח בין העם היהודי היושב בציון, לבין אסיפת המרצחים שעל דגלה כיבוש ציון בחרב האיסלאם? מכאן שטובת החמאס היא בהכרח לרעת ישראל. ואף על-פי כן, צהלות השמחה ברחובות עזה זוכות להד בבתים רבים בישראל; ו
אחמדינג'אד מחייך ומברך, בעוד שנתניהו נראה מרוצה גם הוא; וחגיגות באום אל פאחם, ובמצפה הילה לא פחות. ורבה השמחה בישראל ביום ניצחון החמאס. לכאורה ירושלים בנויה וקיסריה אף היא - הנאמין?...
מלכתחילה אשליה זו של תועלת הדדית הייתה גלומה באותו מונח ערמומי, מציל-מבושה, שהודבק לפרשה מבעוד מועד: "עסקה". משמע, יש כאן סחר חליפין, לטובת המעורבים כולם, לא בלי ויתורים כואבים, אך בסופו של דבר להתעשרותם ההדדית של הצדדים, כמיטב מסורת השוק החופשי. אך כמובן שלא ייתכן רווח הדדי בין ישראל וחמאס. ומה שארע באמת הוא בפשטות זה: בשלהי יוני 2006 יצאו מחבלי החמאס במטרה לשחרר את אחיהם הכלואים בישראל; באותו זמן בדיוק יצאו גלעד וחבריו במשימה אשר נשבעו לעמוד בה גם במחיר חייהם: להגן על אזרחי המדינה. הראשונים עמדו במשימתם בהצלחה רבה; האחרונים נחלו כישלון חרוץ ולמעשה הגשימו את ההפך מביטחון העם (הגם שלא בהם האשמה). שום סימטריה, שום הדדיות, שום "עסקה". רק כניעה כאן.
ואסור שהשמחה על חייו של הניצוֹל תעמעם את כאב התבוסה אותו הרווחנו ביושר, כפי שגם בעת ניצחון אין העצב על הנופלים מעפיל על חדוות ההצלחה. תמיד שמחה תהיה מהולה בעצב, ותמיד תימצא תקווה גם בתבוסה, אך בהתאם לנסיבות, הרגש החיובי או השלילי תובע בכורה על פני האחר. הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים עלה לישראל בחללים לא מעטים, ובכל זאת השמחה הלאומית הייתה ראויה בתקופה נסית זו שבתולדות ישראל: משפחות הנופלים הושארו להתמודד עם אבלן הפרטי לבדן. ומאידך-גיסא, אומנם ניצל גלעד, אך עדיין זוהי עת לכובד ראש ולכובד לב בעם ישראל, וראוי שנשאיר את משפחת שליט לבדה בשמחתה הפרטית, שמחתה האגואיסטית והא-לאומית, שמחתה הבלתי-נמנעת והלגיטימית, עבורה ורק עבורה.
ומיותר לציין שלא מוסיפים לכבוד האומה הריקודים והשירה ברחובות ביום ניצחונו של אויב אכזר שידיו נוטפות דם ילדינו. שמחה מטומטמת זו, עיוורת, מחללת - העם נוטה לה עוד מימי עגל הזהב. בעסקתנו עם השטן האיסלאמו-נאצי, גלעד ניצל רק במחיר דמם של קורבנות הטרור העתידיים, ואת מקומו הרי ממילא יתפוס חייל יהודי אחר, במוקדם או במאוחר. אז אומנם טבעי לרצות לשמוח, ואנושי להסתחרר במערבולת ההווה ולפרוק עול עבר ועתיד, והלב כה נכסף לעוצמת חווית האמפתיה. אבל האדם אינו רק לב, יש גם שכל, וראוי כאן שהשכל ישליט קצת בינה, קצת צנעה, קצת בושה - אלא שמימי בראשית בושה מותנית בדעת, ואין הרבה מזה לאחרונה בישראל.
