בינות לכל מדפי הספרים העמוסים בביתי ניצב לו ספר התנ"ך במקום של כבוד, עטוף כריכת עור, עטור בהדפס זהב. אפתח בווידוי אישי. לא נעים לומר, אפילו די מביש, מעולם לא סיימתי לקרוא את כל התנ"ך. בוגרת אולפנה, בת מדרשה, שותפה קבועה בחידוני תנ"ך, ועדיין אינני יכולה לומר שהצלחתי לעבור על כל דפיו בשלמות ולו פעם אחת.
לצערי, אינני יחידה. ישנה בדיחה שמספרת על בחור ישיבה למדן וחריף שנשאל היכן כתוב "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת
הארץ". בלי היסוס הוא ענה מיד שהפסוק מופיע במסכת חגיגה. אז אומנם בדיחה היא לא מדד מדויק, אבל כנראה שיש משהו שהביא לאמירה. תושיבו חבורת דוסים במעגל ותשאלו מי סיים את כל הש"ס ותקבלו מספר נאה של מצביעים לומדי תורה. על השאלה היותר קלה לכאורה "מי סיים את כל התנ"ך?" כנראה יהיה מספר מצביעים נמוך יותר.
אנחנו כל-כך גאים בהיותנו עם הספר, העם שהביא לעולם את ספר הספרים, הספר הנפוץ ביותר בכל תבל. אבל האם באמת אנחנו עושים מעשה כדי להחזיק בתואר? אנחנו רואים בספר הזה את הבסיס לקיומנו, ממנו אנו שואבים את מורשתנו ואת מנהגינו, אך כמה מתוכנו אכן קראו את התנ"ך מהדף הראשון בו ועד האחרון? אל תשלו את עצמכם שמערכת החינוך הישראלית דואגת להנחיל לנו את הספר בשלמותו. הלימוד הרגיל בתיכון לא באמת מקנה לנו את לימוד כל כ"ד ספרי התנ"ך. גם לא במסגרת הלימוד בחינוך הממ"ד. אני יכולה לגלות לכם שאפילו בחומר לחידון התנ"ך העולמי, המפורסם כל-כך, ישנם פרקים שלמים שהושמטו. הסלנג הנפוץ בין החבר'ה טוען "לא בחומר – לא תנ"ך". כנראה שלימוד התנ"ך נכנס במסגרת הדברים שלעולם לא ייעשו עבורנו. רק אם נחליט לרתום עצמנו ו"ללכת על זה", רק אז זה יקרה.
