יש סוג מסוים של פחדנות שניתן לכנותו: בושה על דרך האסוציאציה. אם רעי מקושר אלי בדרך כזו או אחרת באופן שבעיני הבריות מעשיו משליכים אף עליי, באופן טבעי אהיה חרד לפעולותיו כאשר יש סכנה שהדבר יפגע במעמדי. ואם לא יעלה בידי להניאו מכוונותיו, אגנה אותו בקול גדול, מעבר לכל פרופורציה, ובלבד ש"פשעיו" לא ידבקו גם בי. לכן תמיד יש בתופעה זו איזושהי מידה של חוסר כנות והיעדר יושרה. ופחדנות, כמובן.
כך, לדוגמה, האנטישמים הארסיים ביותר היו יהודים מתיוונים, מוּמרים או מתבוללים. גם אם הסתייגו בכנות מיהודים ויהדות, ביקורתם הקיצונית שחרגה אף מן התעמולה האנטישמית הרגילה, הייתה בבירור הוצאת דיבתם של אחים כדי להתחבב על גויים. לא שזה עזר. בחשבון הארוך, מי שוויתרו על כבודם כדי להציל את מעמדם, סופם היה שאיבדו את שניהם: יהודים מומרים הואשמו על-אף הכל בשמירת מצוות בסתר והועלו על המוקד; יהודים מתבוללים הואשמו ברמאות וחתרנות ונדחסו לכבשנים עם כל השאר.
אווירת ההתיוונות פושה שוב בארצנו
אך הטבע האנושי חזק מלקחי ההיסטוריה, ובעודנו נערכים לחגוג את חג החנוכה, אווירת ההתיוונות פושה שוב בארצנו. שוב יהודים משתלחים באחים כדי להתחבב על אויבים ויריבים; שוב בליבנו פחד ובושה. שובן של פעולות "תג המחיר" לכותרות, לאחר פריצה יהודית לבסיס צה"לי, עורר מיד את חגיגת התלהמות הרגילה. לא כל כך אצל השמאל והממסד הישראלי, אשר אומנם הגיבו ברטוריקה אפוקליפטית כהרגלם, אך בה בעת מסרו את דבריהם בשוויון נפש, כמעט באורח אוטומטי. בכל זאת כבר שנים הם מדמיינים מחתרת יהודית פורשת; עבורם, אפוא, מדובר רק בהזדמנות נוספת לגל חדש של תעמולה נושנה: "עסקים כרגיל" ותו לא. מי שנבהל ונחרד בכנות הוא דווקא הימין.
פוליטיקאים, רבנים ופובליציסטים החלו מתחרים ביניהם בחריפות דבריהם. האחד מסתפק בדרישה למצות את הדין עם הפורעים, השני דורש אף הגליה, השלישי – רב מכובד – גורס דין רודף. כולם חרדים למפעל ההתיישבות שהקיצונים מוציאים לו שם רע לכאורה (משמע לפני כן התקשורת שיבחה והמדינה תמכה?). והרי זה באמת כואב ומתסכל כאשר על-אף כל ההקרבה והרצון הטוב והתשוקה הכנה לגאולת העם, אותו העם שונא ומקלל ומשמיץ; כה טבעי לחשוק באיזה רמז של אישור, טפיחה על השכם, מילה טובה; כה מפתה להשמיץ אחים כדי להתחבב על שונאים. ראשי ה
מתנחלים לא עמדו בפיתוי.
וכך הם העלו את אחינו על מזבח היח"צנות של יש"ע, ואמנם אלה הם אחינו, כי תהיה אשר תהיה דעתנו לגבי ערכן או נזקן של פעולות "תג מחיר", ברור שמבצעיהן הם יהודים טובים המבקשים רק להקדים גאולה לעמם. ותהיה אשר תהיה דעתנו לגבי פעולות "תג מחיר", כאשר יהודי נדרש בתקיפות להתנצל וליבוש על מעשיו של יהודי אחר, שתיקה, לכל הפחות, תהיה תגובה ראויה – דווקא! כל דבר אחר מריח יותר מדי כמו התיוונות; נימת התחינה של המואשם אינה לכבודו של יהודי גאה.
וכמובן שההתרפסות בפני השמאל והמדינה אינה עוזרת ממילא: ככל שראשי המתנחלים מתנערים ממעשי הטרור וממבצעיהם, השמאל דובק בהאשמותיו הקולקטיביות. כשדני דיין התארח במהדורת החדשות של הערוץ הראשון, ולאחר שהמנחַה ראתה לנכון לחלץ ממנו גינוי נוסף של פעולות "תג מחיר" כי לדידה הגינויים לא היו נחרצים מספיק עד כה, יו"ר מועצת יש"ע נאנח לאות תסכול והזהיר בייאוש: "אם ימשיכו להאשים שאיננו מגנים למרות כל מאמצינו, פעם הבאה נסיק שאין טעם לגנות...". אם דיין טרם הסיק מסקנה זו עד כה, קשה להאמין שיתפכח בעתיד.
עוד לא הרווחנו את ה"השמצות"
אך לא רק חוסר כבוד או חוסר יעילות בהתגוננות הנמרצת של המתנחלים: גם חוסר תבונה. לעתים בהאשמות של אויבים אמת רבה מכפי שהיינו רוצים להודות, ובמקום להיעלב מתעמולתם, ראוי לבחון את הדברים בקור רוח ואולי ללמוד לקח או שניים.
כך למשל, כשהגויים העלילו על יהדות האימנסיפציה עלילות גיס חמישי, הם אומנם טעו עובדתית, אך צדקו עקרונית. הרבה לפני הרצל, האנטישמים התעקשו שהיהודים הם נטע זר בארצות הגולה, ובכך הדגימו הבנה טובה יותר של היהדות מאשר היהודים עצמם. כאמור, הם טעו עובדתית – היהודי המתבולל היה נאמן בכנות לארצו המארחת – אך רק משום שהמתבולל רימה גם את עצמו.
באופן דומה, כאשר השמאל מעליל על המתנחלים עלילות פרישה ופריקת-עול, ומסרב לקנות את תדמית הממלכתיות עליה שוקדים המתנחלים בעמל רב, אפשר שהוא מפגין הבנה טובה יותר של חזון הגאולה השלמה מאשר המתנחלים עצמם. אומנם השמאל טועה עובדתית – תלמידי הרב קוק הם נאמני האזרחים במדינה, בעוד שהמורדים במלכות הם רק מיעוט קטן – אך זה רק משום שהמתנחלים מרמים את עצמם.
השמאל צודק עקרונית, משום שאכן קיימת סתירה יסודית בין שאיפותיו המקסימליסטיות של הציבור האמוני, לבין מדינת ישראל שהיא מנימליסטית במהותה, דהיינו מתוקף חוקתה הבלתי-כתובה-אך-ממשית ולא סתם בגלל איזו ממשלה מסוימת כזו או אחרת. אכן תמים מי שמאמין שחזון כה מהפכני ותובעני כחזון הגאולה השלמה יתגשם בדרך הרמונית ואבולוציונית, תוך התנחלות בלבבות "דונם אחר דונם", מתוך המסגרת ובממלכתיות: ממלכת כוהנים וגוי קדוש על דרך תשדירי בחירות וטורי דעה... השמאל מכבד יותר מדי את המתנחלים מכדי לייחס להם תמימות מעין זו, ולכן הוא חושד בצדק בפרישה, אך אבוי – הכבוד מוגזם.
המתנחלים אומנם תמימים. הפרישה היא אכן, בינתיים, בדיה. כי אומנם ידענו לכאורה "מחתרת יהודית" בתחילת שנות השמונים, אך צא וראה: לא הייתה כאן שום התארגנות של ממש, שום היררכיה או אידיאולוגיה רשמית או מטרות אסטרטגיות ל"מחתרת" זו, רק קנוניה רופפת של מספר מכרים כדי למלא ואקום בזירה הביטחונית. ואמנם אנו רואים כיום פעולות "תג מחיר", אך אף כאן אין פרישה. אפילו טרוריסטים אלה שבויים בקונספציה שמידי מדינת ישראל תבוא הגאולה, ופעולתם מסתכמת בניסיון ללחוץ על ישראל לשנות את דרכה. אלה הם אולי ניצניה של פרישה, אך עוד לא הדבר האמיתי.
כזה היה גם סדר הדברים בימי שלוט הבריטים. הרבה לפני שעלה בדעתו של מישהו לגרשם על שבגדו בציונות וביקשו ריבונות ערבית בארץ, היו גילויים מתונים יותר של אי-מרות. קודם הייתה התארגנות לצורך הגנה יהודית ושבירת הההבלגה – וזה על משקל "המחתרת היהודית" שקמה בדורנו. לאחר מכן היו מעשי אלימות של יחידים נואשים נגד ערבים: שלמה בן-יוסף נתפס ונתלה – וזה על משקל ברוך גולדשטיין ונתן-זדה, בין השאר, בימינו. וככל שהמאבק החריף, החל גם מאבק ישיר בבריטים, אך בשנותיו הראשונות של האצ"ל הוא עדיין לא פעל כדי לגרשם, אלא רק כדי להציב משקל-נגד לטרור הערבי, ובכדי לקדם מדיניות בריטית פרו-יהודית על-פי תורת הלחץ של ז'בוטינסקי; המקבילה לכך בימינו היא תופעת ה"תג מחיר".
רק בשלב הבא של מלחמת השחרור, סוף סוף העז לומר מי שאמר: שלטון זר, ולא רק סתם אכזר; כי שלטון שאינו מכיר בבכורתו של עם המכורה ואף שואף להכתיר אחר תחתיו איננו שלטון לגיטימי, ויש לסלקו, ולא סתם ללחוץ ולמחות. רק בשלב הבא של מלחמת השחרור הייתה באמת פרישה ומרד. בימינו: עוד לא.
עוד לא נואשו יהודים מגאולה על דרך ההרמוניה. עוד לא נואשו מתנחלים ממדינת ישראל. עוד לא מוכנים נאמני חזון המלכות לטפס לשלב הבא בגאולה, להתנתק מן המדינה ולהתחיל התחלה חדשה ביהודה. אך עוד יכביד אלוהים את לב פרעה למען יתפכחו יהודים אל המעש, ולא בכדי זה עתה מוּנה אויב של ההתיישבות לאלוף פיקוד מרכז.
לא, עוד לא הרווחנו באמת את ה"השמצות" של השמאל. חכו...
