במאה הראשונה לפנה"ס תיאר המדינאי והנואם הדגול קיקרו את שקיעת המקדשים הרומיים. המקדשים השוקקים הלכו והתרוקנו, הכהנים אבדו את מעמדם ואישי ציבור הפסיקו להיוועץ בנביאות המקדשים המפוארים. הרומאים גילו שהנבואות לא מתממשות, שאמצעי הנחש לא עובדים. "מדוע אותם האמצעים שעד אתמול הנחו את העשייה האנושית אינם יעילים עוד?" - שאלו את עצמם ההוגים. אחת התשובות הייתה - האלים אינם עוד בחיים; הם גוועו ומתו. אט אט התכסתה התרבות היוונית-רומית בערימות אשפה למשך אלף שנים של מוות, שהסתיימו ברנסאנס, בתחייה מחדש: אומני הרנסאנס חזרו ואימצו את האלים המתים, התנחמו בחורבות המקדשים ושיקמו את האסתטיקה הקלאסית. הם לא חזרו להאמין באלים, אבל המיתולוגיות - סיפורי האלים - חזרו להוות השראה עבור עולמם וזהותם.
לעומת זאת, העם היהודי המשיך להאמין באלהיו ולהתפלל אליו גם לאחר חורבן מקדשו. האמונה באל לא הייתה מותנית במקדש, בהצלחה היסטורית ואפילו לא בהיענותו של הקב"ה לתפילות מאמיניו. אבדן האמונה היהודית התרחש רק במאה התשע עשרה, ובניגוד להיסטוריה הרומית, הוא לא היה תוצר של משבר אלא דווקא של שפע: דלתות האמנציפציה הנפתחות, תנועות הגאולה הגדולות של המאה התשע עשרה והעשרים הפכו את אלוהים למיותר עבור המוני בית ישראל; מקדשי המעט הלכו והתרוקנו, בתי תפילה שממו. מתוך רקע זה קמה גם הציונות המעשית - חלק ממנהיגיה הרעיוניים הכריזו מלחמה כנגד האמונה והמצוות וכנגד התפילה; סנקציות ספונטניות וממוסדות הוטלו על היחידים שהעזו לעמוד בתפילה.
והנה, בעשורים האחרונים מתחולל רנסאנס יהודי מופלא: בני בניהם של המורדים במסורת שבים להתפלל: 'בית תפילה ישראלי' בתל-אביב, קהילת 'ניגון הלב' בנהלל, קהילת גן יבנה, ארגון 'קולות' ועוד, מקיימים תפילה חילונית. האוקסימורון "תפילה חילונית" עלול להכעיס חלק מאותם מתפללים, שכן הם חשים שיש לתפילתם מימד דתי מובהק, ואכן קשה להתכחש לכך שאלו קהילות דתיות בנשמתן. ועם זאת, המונח "תפילה חילונית" מוצדק בעיני, מפני שרוב מתפללי הקהילות הללו אינם מחויבים לתורה ולמצוות וחלקם אף אינו מחוייב לאמונה באלהים.
אך האם אפשר להתפלל מבלי להאמין באלהים? מסתבר שאפשר גם אפשר. ספר העיון החדש של פרופ' אבי שגיא, "פצועי תפילה", נותן דין וחשבון מאלף על סוגים שונים של תפילות לאחר מות האלהים.
"מי שלא התפלל מעולם אינו אנושי במלואו"
תפילתם של אנשים שאינם מאמינים היא עובדה. ההגות יכולה לבחור לבקר אותה או לנסות להנהיר אותה, ושגיא בחר בדרך השנייה. בספר הוא מראה כיצד רעיון מות האל לא רק פגע בחיי הדת, אלא אף "נתן דחיפה לחידושם של חיים דתיים בזמננו". הקורא בספר יגלה שאתיאיזם עשוי להיות סודה של הדת בכלל ושל המפגש בין אדם לאלהיו בתפילה בפרט; הוא יגלה שתפילה עשויה להיות מפגש עם אל-חי כמו שהיא יכולה להיות רגע חוזר ונשנה של פרידה, פרידת עולמים. יתרה מזאת, שגיא גואל את ביטויי התפילה המפוזרים בספרות העברית שעד כה התעלמו מהם מתוך ההנחה כי בתקופה בה נכתבו הייתה התפילה בבחינת מוקצה מחמת מיאוס. הוא מדגים את מכווה-התפילה בכתיבתם של אומנים בעלי גישה סוציאליסטית ומטריאליסטית ומאפיין סוגים שונים של התפרצויות תפילה ביצירתם.
לאורך הספר ממיין המחבר מבעי תפילה שונים שאינם מניחים את קיומו של אלהים ופורס טיפולוגיה מרתקת המבוססת על ניתוח תפילות כמו גם על ניתוח שירי תפילה, קטעי סיפורת ועדויות אישיות. אני נמנע בכוונה מלתאר כאן את המיונים שעורך המחבר, מפני שיש ערך רב בחוויית הגילוי של שירי התפילה החודרים ושל קטעי העדות והמסות על התפילה הפזורים בספר. הניתוחים של שגיא לטקסטים הללו מצליחים להפוך את "פצעי התפילה" לתובנות פילוסופיות ותיאולוגיות מחודדות.
דווקא מפני שהדרך למסקנתו החותמת של הספר כל כך מרשימה, אינני מהסס לגלות את השורה התחתונה. אבי שגיא קובע בסיום הספר כי "האדם הוא יש מתפלל", או בלשונו של אברהם יהושע השל: "מי שלא התפלל מעולם אינו אנושי במלואו". שגיא רואה בתפילה ביטוי לשאיפה שהופכת בני אדם לאנושיים במלואם - השאיפה לחריגה עצמית. שאיפה זו עשויה ללבוש צורות שונות, שהתפילה היא מן האציליות שבהן.
ספריו של פרופ' אבי שגיא ממלאים מדף שלם בספרים ומאמרים בתחומי ההתחדשות היהודית בזמננו. במידה רבה, הספר שלפנינו הוא דין וחשבון אישי על אפשרותה של דתיות בכלל לאחר מות האלהים. ניתן לשער כי מחבר הספר מבקש לטעון לא רק שהתפילה הינה אפשרית לאחר מות האל, אלא גם שמהותה של התפילה המודרנית (הן עבור דתיים והן עבור אלו שאינם דתיים) שונה במהותה מזו שהתפללו שלומי אמוני ישראל בעידן הטרום מודרני. או אם לחזור ולנסח מחדש את המכתם של השל, הרי ש"מי שלא התפלל תפילה פצועה לאחר מות האל, עדיין אינו אנושי במלואו".
