כמויות הדיו שתותזנה בימים הקרובים על כניסת יאיר לפיד לפוליטיקה, עשויות להספיק לעיתונים של שנה שלמה. שלל השערות על עתידו, הרכב הרשימה וכמות המנדטים הצפויה לו ימלאו את המדורים הפוליטיים. מובן שאף אחד לא יודע באמת מה צופן העתיד, לבטח שלא הסקרים המחמיאים שכנראה יפורסמו בקרוב, אך עיתונאים נוהגים לפרשן מאותה סיבה שפוליטיקאים נוהגים לדבר: כי הם יכולים. בפועל, יאיר לפיד הוא חידה. חידה, משום שהוא נמצא בתוך המרכז הפוליטי שיכול לאכלס אנשי שמאל וימין כאחד. פעם קראו לזה צנטריזם; סוג של ערבוב בין ליברליזם אזרחי, קפיטליזם מתון, מצע מדיני רך וטלאים של קונצנזוס אמורפי. ככה אהוד ברק הצליח לעלות לשלטון ב-1999. התיאורטיקן שלו היה שלמה בן-עמי, שהיטיב לבטא את הדברים בספר השיחות המרתק שהוציא עם אלי בר-נביא. הדוגמה הייתה טוני בלייר והדרך השלישית. כולם זוכרים, אגב, איך זה נגמר. בישראל, למפלגות מרכז יש גורל טראגי. אם הן לא גומרות רע, הן גומרות רע מאוד. למען האמת, זה קורה בכל העולם: בבריטניה, למשל, ניק קלג משתרך אחרי קאמרון. בישראל, כבר הספיקו לשכוח את ליפקין-שחק, שלא לדבר על ידין וד"ש. משהו במציאות מסרב ליישר קו עם הליברליזם המתון הבלתי-מחויב כל כך. שאלת הסוגייה המדינית המציאות הישראלית והעולמית היא מורכבת, ולפיד יידרש לתת מענה אמיתי לסוגיות קשות. השאלה הדחופה ביותר היא המדינית, וכאן יצטרך מגיש "אולפן שישי" לפרוש משנה ברורה. שהרי נתניהו, בהשקפותיו המדיניות לפחות, מכיל את הקונצנזוס הישראלי. מספר הישראלים שחושבים שקיים מנהיג פלשתיני שיסכים לחתום על הסכם שלום בנוסח הרדיקלי ביותר שלו, הוא זעום. אם יבחר לפיד במסר של "נתחיל בתהליך ונראה מה יהיה", הוא ימצב את עצמו על אותה המשבצת של קדימה. שהרי ישראל התחילה באינסוף תהליכי מו"מ עם הפלשתינים, ודבר לא יצא מכך. קצה נפשו של הציבור בקונגלומרט האופורטוניסטי הקדימאי. שאלת הסוגייה הכלכלית-חברתית גם העניין הכלכלי והחברתי דורש מענה. שלי יחימוביץ' צודקת בהערכה שמפלגת העבודה מייצגת קוטב אדום ייחודי במפה הפוליטית. לפיד יצטרך לבחור בין הסוציאליזם נוסח יחימוביץ' לבין ליברליזם כלכלי בנוסח נתניהו. אידיאולוגיות האמצע עברו מן העולם. אם ימצב את עצמו על המשבצת הליברלית של שוק חופשי וקפיטליזם רך, גם כאן לא ברור מה ההבדל בינו לבין קדימה. יתרה מכך: "שינוי" של לפיד האבא נקטה בגישה שמרנית במובן הכלכלי, שקרובה יותר לנתניהו בתפישתה. עיתונאי ערוץ 2 בדימוס יצטרך להסביר במה הוא שונה מנתניהו. כי את המסרים של יותר שוק חופשי, יותר תחרות ויותר ליברליזציה, מציעים כבר בליכוד. לפיד יכול, מן הסתם, להריץ רשימה בעלת גוון אזרחי. נניח, שילוב של ליברליזם חברתי, מאבק למען שלטון החוק, תפישה רדיקלית של מהות הדמוקרטיה ושיח זכויות ליברלי המתכתב עם עניין הדרת הנשים, החילוניות, עליונות בית המשפט העליון ומניעת אקטיביזם פרלמנטארי בכל הקשור לעניינים כמו מימון זר, זכות העמידה בפני בג"ץ, יחסי הכנסת והחברה האזרחית וכיו"ב. הבעיה הגדולה של רשימה כזו היא בהיותה תנועת רפורמה אזרחית יותר מאשר מפלגת חילופי שלטון. בסצנריו כזה, גוש השמאל-מרכז החדש יורכב מחמש-שש מפלגות שעלולות ליצור, בתמיכת הערבים, כנסת לעומתית, כאשר הליכוד מהווה המפלגה הגדולה. אם המטרה של לפיד היא להחליף את נתניהו, הרי שבסופו של יום, התוצאה עלולה להיות כאוס פוליטי חסר יציבות בעידן של אתגרים לאומיים קשים מנשוא. במובן מסוים, זהו חוסר אחריות משווע כאשר באירן מתקדמים אל עבר פצצה גרעינית, העולם הערבי מתפרק לגורמים ובאש"ף מייסדים ברית עם חמאסטן בדרך הארוכה לקראת חזון פלשתין הגדולה הנקייה מיהודים. מצב כזה, שבו הלגיטימציה של כל שלטון תהא מוטלת בספק, הוא רע לישראל. יביא בשורה לעם? יחד עם זאת, ללפיד שמורה אפשרות נוספת. והיא הדרך שבה בחר אביו כאשר הצטרף לממשלת שרון. הוא יכול לנהל קמפיין פוליטי שונה, נקי משנאת נתניהו, חף מדה-לגיטימציה לליכוד, נטול כל רעל נוסח יחימוביץ', שבשבוע שעבר דאגה לתקוף את בניו של ראש הממשלה כדי להוכיח שגם היא יכולה לשנוא את נתניהו לא פחות מזהבה גלאון או מציפי לבני. הוא יכול לייסד מפלגה ליברלית אמיתית שחסרה בישראל. לא הרפתקה זמנית. לא איזה משהו אמורפי וחולף. לפיד יכול להקים רשימה שתפעל כקבלנית רפורמות שתסייע לראש הממשלה לקבל בסיס ציבורי איתן, מרכזי ושפוי, ותסיר מעליו את עול הגחמות של שותפים קואליציוניים בלתי-צפויים. במצב כזה, שבו הממשלה הבאה תורכב מהליכוד, מרשימת לפיד ואולי גם מגורמים אחראיים נוספים, ללפיד תהיה בשורה לעם בישראל. אם ישמש לנתניהו משענת נאמנה כפי שעשה אביו המנוח, תהיה לו הזדמנות אמיתית לעצב את החברה בישראל מעומק הקונצנזוס הציוני המפוכח, ולא בדילים עם מפלגות ואישים שעניינים כמו משילות ואחריות לאומית נעדרות מהלקסיקון הפוליטי שלהם. הימין צריך לראות בלפיד הזדמנות, לא איום. הוא, מצידו, צריך להשתחרר ממוסכמות פוליטיות שמתמצות באיבה תהומית לראש הממשלה.