עם התגברות ריח הבחירות באוויר (לפיד, שליט, קרנית, פריימריז בקדימה ועוד) רבים שללו בצדק את הצורך באביר לבן שיגאל אותנו מהפוליטיקה הקלוקלת, הלא-מאתגרת וחסרת היוזמה והחזון. אולם דומה שהבעיה עמוקה יותר - היעדר מנהיגות.
המפלגות הנוכחיות לא השכילו ליצור מנהיגות מתאימה המבשרת יכולת התמודדות עם מציאות משתנה, המסוגלת לזהות הזדמנויות ולעצב מציאות, המסוגלת ליזום ולא רק להגיב. הרואה את התפקיד כהזדמנות לחולל שינוי, מתוך אחריותיות ולא רק כדי לשמר את הכיסא. במקום לבחון ולהציע תפישות חדשות, אפס מעשה ו'שב ואל תעשה' הפכו להיות נורמות שלטוניות מקובלות. ואכן, בהיעדר מנהיגות כזו אין פלא שכל אביר לבן ללא ניסיון, הנראה טוב ובעל כושר ביטוי, נתפש כגואל ששווה לנסותו בבחינת 'אין מה להפסיד'.
בעבר ידענו מנהיגות אחרת שעברה תהליכי למידה וידעה לא רק להגיב למציאות משתנה, אלא גם ליזום מתוך חשיבה יצירתית והערכה מחדש כי קפיאה על השמרים היא מסוכנת ואסור להחמיץ הזדמנות, גם אם יש בה נטילת סיכונים. מנהיגות כזו גילה בן-גוריון בהכרזת המדינה, אשכול בתקופת ההמתנה, בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, בגין בעשיית השלום עם מצרים, רבין ופרס בתהליך אוסלו, שרון בתוכנית ההינתקות ואולמרט בתהליך אנאפוליס. הקפיאה על השמרים של
גולדה מאיר חוללה את מלחמת יום כיפור.
המדינה ראויה למנהיגות אחרת
בשנה האחרונה התחולל שינוי מדהים במזרח התיכון שלא ידענו כמוהו. מדינות ערב רבות עברו שינויים מהפכניים: מצרים, סוריה, לוב, תוניס ותימן. שינויים אלו מאתגרים במיוחד. הם מציבים סיכונים אולם גם הזדמנויות חדשות. האביב הערבי הגיע גם לישראל. תנועת המחאה ההמונית שקראה לצדק חברתי גם היא בבחינת שינוי מדהים. דומה עם זאת, שגם האביב הערבי וגם תנועת הצדק החברתי חולפים עלינו כאילו לא היו. המנהיגות הנוכחית כשלה להעריך את הפוטנציאל העצום הטמון בהתפתחויות אלו. הביטוי הבולט לכך הוא היעדר שינויים ממשיים במדיניות הישראלית הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.
המנהיגות הנוכחית כשלה לקיים דיון אסטרטגי ממשי באשר להגדרה מחודשת של האינטרסים של מדינת ישראל, בסכסוך הישראלי-פלשתיני, כמו גם בחברה ובכלכלה הישראלית. התפתחויות מאתגרות אלו חייבו הערכה מחדש כמו גם תהליכי למידה. במקום להגיב לסיכול יוזמת הפנייה הפלשתינית לאו"ם, ניתן היה להציב תפישה חדשה באשר ליישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני. גם אם לא ניתן ליישב את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אפשר היה להציע יוזמות מדיניות חדשות כמו הסכמי ביניים או הסכמים מעבריים השונים מן המצב הנוכחי והמסייעים להגעה להסדר הקבע.
הקמת ועדת טרכטנברג הייתה בבחינת מתן אספירין להורדת חום ללא דיון ממשי באי-השוויון ההולך וגובר בחברה הישראלית, והמסכן את חוסנה של מדינת ישראל. הבחירה בחלופה של המצב הקיים כמועדפת ביותר, מתוך אמונה כי היא משרתת את הממשלה הנוכחית, היא מסוכנת מאוד. חלופה זו היא שמרנית, נטולת יצירתיות וחזון, ואין בה כדי להתמודד עם האתגרים החיצוניים והפנימיים.
מדינת ישראל ראויה למנהיגות אחרת והיא זכאית לדרוש זאת. המנהיגות הנוכחית בממשלה ובאופוזיציה אינה מבשרת טובות. בחברה הישראלית מצויים כוחות מצוינים באקדמיה, בהייטק, בתעשיה ולא רק בעיתונות, והם חייבים להיחלץ לצורך השינוי הנדרש.
