פעם, פרצופה של גילה אדרעי, יו"ר ועד עובדי רכבת ישראל, היה מעורר בקרבי איזשהו סוג של סימפטיה. אתמול בבוקר, כל שרציתי הוא להכות בחוזקה בפרצופה המופיע על-גבי שער עיתון מעריב. החוצפה שהפגינה בשם בכירי הוועד חצתה כל גבול, ואם אזרחי מדינת-ישראל היו יכולים לסגור איתה ועם חבריה חשבון - הקנס שהוטל עליהם היה כאין וכאפס לעומת מה שמחכה להם. כי בואו נודה על האמת: פעם היינו בעדם. אבל אז החל הניצול הציני של קהל נוסעי הרכבת והיום אנחנו רוצים אותם כמה שיותר רחוק מאיתנו. אם להאמין לפרסומים בעיתונות, עולה תמונה מדאיגה וצינית ביחס לוועד עובדי רכבת ישראל. מיד עם סיום השביתה הכללית במשק, נראה כי לחבר'ה האלה לא הספיקה השביתה והם החליטו להאריכה. כמות הסוגיות הפתוחות בין ועד עובדי רכבת ישראל לבין הנהלתה כה רבה, עד כי לא נותרו מספיק אצבעות על שתי הידיים כדי לספור אותן. ואכן, תמיד ישנה הצדקה כזו או אחרת כדי להשבית שוב את מערך הרכבות (כמדומני, טרם חווינו חודש אחד בו פעל מערך הרכבות באופן מלא ומוצלח...). להנהלת הרכבת כבר נמאס מהעובדים שמסנדלים אותה בכל פעם מחדש ולכן זו פנתה לבית-הדין לעבודה, שקבע כי השביתה איננה מוצדקת וקרא לכלל עובדי הרכבת לשוב לעבודה. מה שבעולם מתוקן היה אמור להספיק, כנראה לא הספיק לוועד עובדי הרכבת. ואכן, מלבד העובדה שחברי הוועד כלל לא נכחו בבית-הדין בזמן קבלת ההחלטה (ועל כך הואשמו בביזוי בית-הדין בדיעבד, וטוב שכך) משום שראו לנכון לצאת דווקא עכשיו לחופשה "בכיוון צפון", חלק מעובדי הרכבת ראו לנכון להגיע לתחנת הרכבת בלוד ולמנוע מעמיתיהם לשוב לעבודה סדירה במחיר של אלימות. חציית גבולות, חוצפה וחלמאות שביתות מאז ומעולם היו בעיניי כלי מוצדק. זהו מצב שבו שוברים את הכלים במאבק על הזכויות, כאשר אין כל דרך אחרת. זכויות העובדים הן חשובות ולכן אני מאמין כי יש להיאבק עבורן בכל מחיר. אך גם למושג "כל מחיר" קיים גבול. קוראים לו גבול הטעם הטוב. ואת הגבול הזה בדיוק חצו חברי ועד עובדי הרכבת. כמדומני, שביתה היא מצב הזהה בצבא למצב חירום. מלחמה. האמינו לי, אני רק מאחל לעמיתיי שם בצה"ל לחוות מלחמה כה מוצלחת כמו זו שחווה הוועד, בעודו עושה "בטן-גב" במלון "קרלטון" בנהריה. "הנופש זה הזמן היחיד שלנו להיות ביחד", אומרת יו"ר ועד העובדים בטבעיות מקוממת. והנה לתומי חשבתי שאתם נלחמים על פת-הלחם האחרונה שלכם, על גורלכם ועל עתידכם. כך, לפחות, ידעתם להציג זאת בפני האזרח הקטן. תסתכלו על עפר עיני, כדוגמה: כשהוא העז להשבית את כל המדינה, היה ברור שהוא יוצא למלחמה. הוא לבש את מדי ה-ב' האזרחיים שלו, וזיפיו בליל חמישי העידו כי ימים לא פשוטים עוברים עליו בניסיון למצוא פתרון למשבר. לא נראה שכך הדבר אצל ועד עובדי הרכבת. אלה, כנראה, החליטו שהחופשה שנכפתה עליהם לאחרונה רק מעוררת את התיאבון הבריא גם ככה, והחליטו להאריכה למען פעילות משותפת בצפון. זו פשוט חוצפה וחלמאות! מאין החברים האלה אוזרים את האומץ? את החוצפה? פשוט חבורה של מפונקים, שלא מאמינה ולו לרגע בצדקת דרכה. היא מאמינה בלהשבית את הנכס הלאומי אחת לשבוע לפחות, היא מאמינה בשירות קלוקל לנוסע המתמיד (כי אחרי הכל, אין פתרון טוב יותר מרכבת ישראל לנוסעים לתל אביב ודרומה), היא מאמינה בלקחת בשבי דרישותיהם את אזרחי המדינה מתוך הבנה כי להם המנדט על אחד המשאבים המרכזיים במדינה. ואני אומר – אולי אפילו בשמם של אזרחים רבים – שלי נמאס! לי נמאס לשלם לחלמאים החצופים האלו! אינני מעוניין שכספי יממן את ה"סיאסטות" שלהם! אם בעבר האמנתי בצדקת דרכם, בזכויותיהם של עובדי הרכבת שמעמדם נרמס מדי יום, כעת אני מאמין כי יש לרמוס את זכויותיהם אף יותר! גם ככה הם מנצלים את מרותם לרעה. הדבר הכואב ביותר הוא שמאחורי כל המחאה הזו ישנם באמת עובדים חלשים שנפגעים. אבל זה לא מעניין אף-אחד, בראש ובראשונה לא את גברת אדרעי ואת חבריה. העיקר שיהיה לה את "הביחד" במלון בצפון. כי העובד הקטן שבאמת צריך אותה ככוח הנאבק עבורו, מקבל שוקת רצוצה: אישה בעלת חוצפה חסרת גבול, הפוגעת באופן עקבי בצדקת המאבק. אישה כי ספק אם המאבק בכלל מעניין אותה. ועל-כן, היה זה רק מוצדק ששופטת בית הדין לעבודה זעמה על אדרעי וחבריה וקנסה אותם בסכום של 10,000 שקלים. מישהו צריך להחזיר את החבר'ה לקרקע, ורצוי שיהיה זה אדם בעל מרות ושיקול דעת. השבתה - בשיקול דעת בלבד! באחד מן הדיונים שערכתי סביב הנושא נחשפתי לסיפור שכך היה: באחת החברות הגדולות בחו"ל החליטו העובדים לשבות. הנהלת החברה לא היססה לרגע ופיטרה באופן גורף את כל העובדים. היה זה רק עניין של זמן עד שהעובדים התחננו לשוב למקומות העבודה שלהם. לבסוף, שכרה אותם החברה בתנאים פחותים משמעותית מאלו שלהם זכו בתחילה. אם תרצו, אין זו אגדה. ואם תרצו - אולי זה בדיוק השיעור שראוי שוועד עובדי הרכבת היהיר יחווה על בשרו כדי להיזכר במטרה האמיתית שלשמה משביתים את מערך הרכבות ולוקחים אלפי אזרחים בשבי, כתוצאה מכך. הייתי מצפה, לפחות, שמי שמשבית את אחד המשאבים החשובים ביותר למדינה, יעשה זאת בשיקול דעת. וכוונתי איננה לשיקול הדעת שמצדיק חופשה קולקטיבית על-חשבון משלם המיסים. נראה כי ועד עובדי הרכבת שכח את ייעודו האמיתי ועשה זאת באופן החצוף והיהיר ביותר. לכן, הקנס שהוטל על בכירי הוועד הוא כאין וכאפס לעומת המחיר שהם ייאלצו עוד לשלם כשאת הדין וחשבון הם ייתנו לעשרות אלפי אזרחים זועמים. חברים, בעבר המאבק שלכם היה רלוונטי. אך במלון "קרלטון" בנהריה הוא הפך למושחת וללא רלוונטי. כזה שלי – אישית – גורם לסלוד מכם ולאחל לכולכם שעד סוף השבוע הזה תצטרכו לחפש מקום עבודה חדש. אולי אז אוכל לשוב ולנסוע ברוגע ברכבת.