דויד גרוסמן וקץ מדינת היהודים

דויד גרוסמן נחרד ממר גורלו של עומר אבו-ג'ריבאן. גם מערכת הארץ התקשתה לעכל את סיפורו של תושב רצועת עזה, שוהה בלתי-חוקי, שגנב רכב ונפצע קשה בעת הנסיעה בו. סיפורו של השב"ח הוא באמת טרגי: עומר שוחרר מהמרכז הרפואי 'שיבא' לפני סיום הטיפול בו. בלילה, הועלה על ניידת משטרה, שבה שלושה שוטרים. לפי תחקיר הארץ, עומר, מחובר לקטטר ולגופו טיטול וחלוק בית חולים, הושלך בדרך, בצד הכביש, ובחלוף יומיים נמצא מת. סיפור קשה, עם מרכיבים של אטימות לב ואכזריות נפש, קהות מוסרית בלתי-נתפשת. מעשה הראוי לכל גינוי, ולא מן השפה אל החוץ.

סוחרים שוב בסחורת 'הכיבוש' המשומשת

אך עומר אבו-ג'ריבאן לא עניין באמת את דויד גרוסמן. גם את עורכי גיליון יום שישי של הארץ, שהציבו את מאמרו של גרוסמן בכותרת הראשית, לא עניין העזתי האומלל. הסופר הידוע ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את ישראל, לסחור שוב בסחורת ה"כיבוש" המשומשת של מחנה השמאל המידלדל. "מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה", קבע גרוסמן, "שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו - למה שיתרגש מעומר אחד כזה?". בין פיסקה אחת נהפך עלילת מותו של שוהה בלתי-חוקי לסיפור ימיה של מדינת היהודים. לא אור לגויים, כי אם ספרטה של מנוולים, או רומי המעוולת בת-ימיו של נירון קיסר. לגרוסמן לא באמת אכפת מגורלם של ערביי הארץ. כשקמה הטירניה הפשיסטית בעזה לאחר ההינתקות, הוא לא אבה לצאת נגדה במאמרים בעיתוני העולם, בפטיציות חוצבות להבות, בנאומים חדים בכיכר העיר. לסופר הגדול, ולמחנהו הפוליטי, אין רגשי הזדהות עמוקים עם שכנינו הערבים. בשבועות האחרונים, נוכח טבח איום ונורא של מאות רבות של תושבי סוריה, קולו וקול חבריו לא הושמע ברבים, בוודאי לא בעמוד הראשון של עיתון הארץ. ואולי כדאי כבר לומר את כל האמת: האוטופיה הגדולה של "אחרי הכיבוש", שהיא בעצם הדיסטופיה הנוראה של קץ ימי מדינת היהודים, היא הקו המדריך, המורה והמחנך של גרוסמן וחבריו. אל לנו לפקפק: דויד גרוסמן וחבריו ציונים טובים. הבעיה היא, שבעבר הם תעו בדרך. היום הם כבר מתעים. מלעיזים. מוציאים את דיבת ישראל, ושופכים את דמה ברבים. כי מדינה שמסרבת לשלום עם שכניה, שמתעללת בעם השוכן בה ולצדה, שקהות חושיה מיתרגמת במציאות לעוולות מוסריות גדולות, היא מדינה שאין לה כבר זכות קיום. אם ישראל היא באמת ספרטה האכזרית, כפי שמציירהּ גרוסמן, הריהי לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. "מעין רודזיה-זימבבואה", כפי שהגדיר את ישראל ישעיהו ליבוביץ' המנוח. ובמדינת אפרטהייד נלחמים כדי למוטטהּ. ישראל, בשפה הגרוסמנית, היא למעשה עוולה שתיקונה היחיד יבוא בחיסולה. אין לי ספק: לא בכך רוצה גרוסמן. אך כפי שטען ד"ר ישראל (שייב) אלדד המנוח נגד יריבו, ליבוביץ', זה מה שמשתמע מדבריו.

מיתוס 'הכיבוש' מתקיים בניגוד לעובדות יסודיות ביותר

בישראל, כבכל מדינה המצויה בקונפליקט עמוק, מהותי, עם תושבים בני לאום אחר החיים בה, יהיה תמיד מיעוט קטן שיחטא למוסר הנביאים. כמו באירופה, המתמודדת עם האימפריאליזם המוסלמי המאיים לכלותה עם טרור מאורגן מבית וקנאי-דת השואפים להביא אל בירותיה את דת מוחמד בחרב, גם במדינת היהודים יהיה מיעוט שיחטא במעשים בלתי-אנושיים, בפשעים. אך שום פשע של יחידים ושום עוול מקומי לא יוכלו להסוות את האמת ההיסטורית: לא זו בלבד שישראל איננו כובש בארצו, אלא שמיתוס ה"כיבוש" מתקיים בניגוד לעובדות היסודיות ביותר שכל ישראלי בר-דעת מכיר. סרבנות הפלשתינים, שאיפתם לכלות את המדינה היהודית, תמיכתם בפלשתין העצמאית במקום ישראל הריבונית - ולא בצידה, הם המחייבים את המשך השליטה הישראלית בכל שטחי יהודה ושומרון. ישראל, שחירבה את בתי היהודים בגוש קטיף לטובת אשליית השלום, קיבלה פשיזם איסלאמי רצחני, שנבחר על-ידי תושבי עזה, אחיו וחבריו של עומר אבו-ג'ריבאן. ואת המציאות ההיסטורית והמדינית הזו, שום עוול לא יוכל להסתיר. שום פובליציסט או סופר לא יוכל לכסות. אפילו לא דויד גרוסמן.