מונופול ושמו שואה

"בושה וחרפה - חוצפנים, איך הם מעזים לעשות שימוש ציני ונבזה באחד הדברים הקדושים בהיסטוריה של העם היהודי? פשוט בושה, אוכלי חינם ופרזיטים" - (טלי) "אתם הפושעים האמתיים, המבזים... אתם הסיקריקים, מחרחרי ריב ומדון, מקומכם לא בתוך עם ישראל..." - (שומר שבת). אלה הם מקצת הציטוטים מהטוקבקיסטים, רק שניים מיני רבים שגינו את ההפגנה מלפני כמה חודשים בה חלק מהחרדים ענדו טלאי צהוב. מיד עם תום אותה ההפגנה נערך סקר ובו מעל 90% הגיבו נגד השימוש שעשו החרדים בסמלי השואה. תגובה זאת של הציבור בישראל אינה מפתיעה. העיסוק בזכר השואה הוא מסיבי, רציף ולמעשה לא נפסק לרגע, קל וחומר בימי הזיכרון. במיוחד לנוכח ניסיונות שונאי ישראל להכחיש את השואה, או, לפחות, להקטין את ממדיה בתודעה העולמית. הממסד הישראלי מעוניין בהעמקת התודעה של זכר השואה, ולכן שוב ושוב – ועוד ביתר שאת - נשלחו השנה משלחות, צעדו צעדות, הושמעו זיכרונות והוקרנו סרטי אימה על התקופה היא. ומה עם החרדים, אשר העזו לענוד את הטלאי וללבוש את הבגדים של אסירי המחנות? אלה עוד מעט יוכרזו פושעים פליליים: ועדת השרים כבר עומלת על הצעת חוק האוסר שימוש בסמלי השואה. העונש המוצע הוא מאסר של חצי שנה וקנס בסכום של עד 100 אלף שקל. הממסד לא נותן לשכוח, לא ייתן להשכיח, אך בד-בבד עולה השאלה: האם הממסד מאפשר דיון על השואה בקונטקסט האקטואליה הישראלית? או שהוא הפקיע את זכר השואה מרשות העם כי המונופול על השואה - כך סבור הממסד – שייך לו.

תכסיסן פוליטי ודובר כריזמטי

ב-30 לינואר 1933 היטלר נתמנה לקנצלר. להגיע לשלטון בגרמניה הדמוקרטית היה ניתן רק בבחירות דמוקרטיות, לכן הוא היה זקוק באופן נואש להגדיל את מספר המנדטים. איך? האם ניתן להפוך תנועה פוליטית שולית ולא כל-כך פופולרית לכוח דומיננטי שיעלה לכס השלטון? היטלר לא נרתע מהקושי, כאשר, חמש שנים לפני, ניצב מול משימה בלתי אפשרית רק עם 12 מנדטים בפרלמנט של 1928. תכסיסן פוליטי מוכשר ודובר כריזמטי מיומן, הוא היה מונע ברדיפת השררה אשר קבעה את כול צעדיו בהמשך. על-מנת למשוך את ההמון, המפלגה השתמשה בסיסמת ה"צדק חברתי", קרי - סוציאליזם. לא במקרה נכללו בשמה של מפלגה הנאצית שתי מילות קסם: מפלגה "סוציאליסטית" ומפלגת "הפועלים"¹. אך היה מכשול אחד שהפריע למסעו של היטלר "למען צדק חברתי" – כבר הייתה מפלגה אחרת בגרמניה אשר שנים לפני חרטה כבר על דגלה את אותה הסיסמא של צדק חברתי וגם נהנתה מתמיכה רחבה בקלפי. לכן – היא הפכה לאויב ומכשול הראשון החוסם את דרכו של היטלר לשלטון. כבר ב-31 למרץ 1933 בפרברי מינכן הוקם מחנה ריכוז ראשון – מחנה דכאו (Dachau). האסירים הראשונים הוכנסו למחנות הריכוז לא בשל היותם יהודים, אלא בשל היותם חברי המפלגה המתחרה בזירת הצדק החברתי. סימון, הכפשה ודה-לגיטימציה והוצאה לפועל, כך נהגה המפלגה: "כך הופיעו הזרעים הראשוניים של ה- modus operandi המועדף, זרעים שהצמיחו מאוחר יותר, כעבור עשור, את הפרי המורעל – את השואה".² בד בבד עם רדיפה וחיסול של מתחריה הפוליטיים, החלה המפלגה למלא את התחייבויותיה החברתיות-כלכליות: הכלכלה התייצבה, שיעור האבטלה ירד ורווחת מעמד הביניים עלתה. להיטלר לא היו דוברים, יועצי תקשורת או יועצי תדמית - על-מנת לזכות באהדת המצלמה וההמון הוא התאמן שעות מול הראי לפני כל הופעה, ממש כמו שעושה היום כוכב טלוויזיוני. הוא היה גם היועץ הפוליטי של עצמו.

שנאת האויב המשותף - היהודים

בעל אינטואיציה פוליטית מחודדת, הוא בחר באופן מדיוק את הקלף המנצח – את ה"צדק חברתי". זאת הייתה בחירה פוליטית מושלמת, במיוחד לאור המשבר הכלכלי העולמי שפרץ באותה תקופה. אך היטלר גם הבין ש"הצדק החברתי" לבדו לא יספיק לו כדי לעלות לשלטון. צדק חברתי שימש את הקוטב החיובי שב"מגנט". אך המגנט, כידוע, חייב להיות דו-קוטבי - לכן היה נחוץ לחבר לאותו ה"מגנט" את ה"קוטב השני" - השלילי. ואין כמו קסנופוביה, שנאת האויב המשותף והמוסכם, כדי למשוך המונים וללכדם סביב המפלגה - כך נחרץ גורלם של היהודים. המפלגה נצרכה ליהודים בראש ובראשונה בתור אמצעי ולא כמטרה בפני עצמה. גם את היודופוביה האישית שלו רתם היטלר לטובת מטרות אסטרטגיות מפלגתית-פוליטית. שנאתו העזה ליהודים לא הייתה שנאת פסיכופט, אלא אמצעי פוליטי, רציונלי ושקול. הלהיטות וההיסטריה האנטישמית שירתו מטרה רציונאלית לחלוטין. ניתן לומר: אילו הייתה מפלגתו של היטלר נקראת "מפלגה רציונל-סוציאליסטית", היה שם זה הולם לה ביותר. את תפיסת הרציונליזם האנטישמי גיבש היטלר בשלב מוקדם מאד. עוד בשנת 1919 במאמרו "השאילה היהודית" הוא הסתייג מהפוגרום הקלאסי כביטוי ל"אנטישמיות אמוציונאלית גרידא". במקום זה הוא דגל ל"אנטישמיות מנומקת באופן רציונאלי". כך מסכם אחד מחוקרי השואה הדגולים, ראול הילברג, את אותו מאמר של היטלר משנת 1919: "התוצאות (של פוגרום) – היא פגיעה ברכוש ובנפש ותו לא, דבר אשר אינו גורר אחריו צעדי המשך. מה שנדרש, לעומת זאת, הוא תהליך, תהליך רציף של הרס כאשר כל שלב בו גורר את השלב הבא"³ .

רציונליזציה של האנטישמיות

החל מינואר 1933 הפך האוסטרקיזם ("de-Jewification”) למדיניות אסטרטגית של המפלגה כלפי היהודים. ללא "רציונליזציה" היה קשה לשכנע את ההמונים - על-אף האנטישמיות הטבעית בקרב חלק מהגרמנים, צעדים קיצוניים נגד יהודי גרמניה לא נקלטו חלק. כך, גם לאחר העברת חוקי נירנברג בפרלמנט ולאחר חרם העסקים שבבעלות יהודית - ואפילו לאחר "ליל הבדולח" (נובמבר 1938) - רק "מיעוט זניח של גרמנים 'רגילים' הצטרפו לפרעות באופן ספונטני... רוב האוכלוסיה הסתייגה מהברבריות ומהשמדות הרכוש – 'אנטישמיות זה בסדר – אבל לא ככה' - זאת הייתה הדעה המקובלת בציבור... ואפילו עבור מרבית הנאצים עצמם קשה היה לדמיין עד לאן עתידה להתגלגל השואה הנולדת תוך שנים ספורות"⁴ . הייתה נדרשת עוד אינדוקטרינציה מסיבית בכדי להשריש את האידאולוגיה בקרב ההמונים ולבסס עליה את המשטר הבלתי-מעורר של המפלגה. הייתה נדרשת רציונליזציה של האנטישמיות.

דימוי היהודי המצוי

והעבודה החלה. - ליצור דימוי של היהודי המצוי, אשר יוכיח את הכרח עקירתו מהנוף הגרמני. למשימה גויסו מיטב אנשי התקשורת, אנשי האקדמיה והאומנים. כל אחד היה חייב לתרום את חלקו בדמוניזציה של היהודי המצוי. כך גובשה תזה של ⁵Aussaugejuden - יהודים-פרזיטים. כך זה תואר ביצרת ה"מופת" של המפלגה - "היהודי כפרזיט כלל-עולמי": "האנושות ההוגנת סובלת מהפרזיטיזם היהודי... אנשים לא ערים לכך שהיהודים מסתירים את מהותם תחת מסווה של קהילה דתית. אנשים טועים בהסתכלותם זאת – הם לא מסיקים מסקנה לוגית כאשר לא רוצים להכיר בעובדה מה הטבע האמיתי של היהודים." "הן לחבריה והן לאלה שלא הציעה המפלגה תפיסת עולם כוללת של משמעות, תפיסה אשר באמצעות סימבולים רבי-עוצמה, המפלגה הדגימה להם איך להבדיל בין 'שלנו' לבין 'אויב', בין שותף לדעה לבין מתנכר, בין לא יהודי לבין יהודי".⁶ ב-1944 פרסמו בארה"ב שני פילוסופים-מהגרים מגרמניה, את ספרם המפורסם "הדיאלקטיקה של הנאורות"⁷ ובו הם חשפו את שורשיה העמוקים של השואה. כך הם כתבו: "הכוחות, אשר נוצרו ב"עידן הנאורות"⁹ על-מנת לשחרר את האנושות, הן-הן אותו הדיבוק בו בני אנוש אחוזים כעת. האדם משלם את מחיר התגברות הכוחות האלה ... הרעיונות של עידן הנאורות משתלטים על הסדר העולמי כמו דיקטטור... חשיבה רציונאלית ו'מדעיזם' הופכים לתכלית האוטומטית של עצמם, לנוסחה מתמטית – מעין ריטואל מקודש של חשיבה". מסקנת מחברי הספר: השואה היא פועל יוצא של הרציונליזם והדיאלקטיקה הרעיונית של עידן הנאורות. סוף דבר מדי ימי השואה יזכירו לנו שוב את הטרנספורטים, את צעדות המוות, את המשרפות – את כל הזוועות של השואה. בו בעת יבלוט גם חוסר התעמקות אמתית בשורשי בשואה. הרדידות של הדיון הציבורי בנושא, התיאורים הפלסטיים המעלים את סף האימה, המסרים הפשטניים והמסקנות הטריוויאליות המובאות בפני הציבור, רדידות זאת הרי מאפיינת את הדיון הציבורי במחוזותינו. אך אם באמת כנים אנחנו ובכוונתנו להנציח את הזיכרון, אז אל לנו לשכוח את העיקר: לזהות את ניצניה הראשוניים של השואה. אל לנו להטעות את עצמנו ואת ילדנו – הרכבות והמשרפות היו הסוף ולא ההתחלה, פועל יוצא ולא המניע. לכן חובה מוסרית רובצת עלינו ואחריות כלפי הדורות הבאים - להרחיק לכת עד לראשיתה של השואה על-מנת לחשוף את שורשיה ולהבין את סיבתה.