הפערים הכלכליים, חברתיים, תרבותיים, בין השכבות השונות בחברה הישראלית שהלכו והתרחבו באופן דרמטי בעשורים האחרונים והפכו אותנו לשיאני עולם בזה ואלו, לא במפתיע, באים לביטוי מוחשי ומעשי, גם באופייה ובדרך בה מתנהלת המחאה החברתית הנוכחית.
אין חיבור בין קבוצות המחאה השונות. תהום פעורה בין אלו המייצגים את המעמד הבינוני, הנמוך והגבוה, לבין אלו שמרגישים שהם נדחקו לשולי החברה הישראלית מזה שנות דור. פעילי השכונות, הפריפריה, אנשי הפנתרים השחורים לשעבר, המייצגים זרם חברתי כלכלי ותרבותי אחד, לבין ראשי, עסקני, מובילי המעמד הבינוני המייצגים זרם חברתי אחר.
מדהים עד כמה הפערים בתוך החברה הישראלית באים לידי ביטוי גם כשיוצאים להפגין, למחות ולהילחם על אותם ערכים, יעדים ומטרות. אפילו כשיש אויב משותף - מתברר שרב המבדיל והמפריד על המשותף.
תוסיפו לשני הקווים הללו - המקבילים, שכנראה גם לא ייפגשו לעולם, בעיית מנהיגות קשה, או יותר נכון, חסרונו של מוביל ומנהיג מוסכם העונה בפרופיל הציבורי שלו על דרישות העומק של הקבוצות השונות, ותקבלו את הסיבה לכאוס, לבלגן בין הקבוצות השונות ובעצם לתשובה הפוליטית מדוע המחאה לא מתרוממת ולא מגיעה לאף מקום.
זה מטריד, זה מרגיז ובעייתי, זה אפילו כואב, אבל כנראה הדרך לשינוי פוליטי אמיתי בחברה הישראלית, יכול להתחיל רק מצמצום הפערים בתוכנו. רק צמצום פערים אמיתי יביא גם לקירוב ולחיזוק קבוצות המחאה השונות ומשם לשינוי פוליטי אמיתי.
