הדרך לגוש קטיף, עת הוקמו היישובים הראשונים בין חאן יונס ובין הים, לא הייתה פשוטה כלל ועיקר. ציר כיסופים המוכר, שהוביל ישירות לגוש קטיף מפאתי קיבוץ כיסופים, טרם נסלל. כדי להגיע למקום עבודתו בנתיבות היה על לוי לנסוע באוטובוס כשעה וחצי לכל כיוון מדי יום. "כדי להגיע לנווה-דקלים היינו צריכים לעבור דרך כל ההתיישבות העירונית של הרצועה, דרך סג'עייה וחאן יונס. זה לא היה נעים, גם בימים הטובים שלפני האינתיפאדה הראשונה, ופעמים רבות העדפנו לנסוע באוטובוס, אם אפשר היה. ובכל זאת, אלה היו ימים נפלאים".
בני הזוג לוי התיישבו בנווה-דקלים, בבתי סוכנות קטנים שהוקמו במרץ בידי ממשלות ישראל ואריק שרון כפיצוי לאחר הנסיגה מסיני.
ללא חקלאות, מה משך אתכם לשם, רחוק מכל מקום, בלב רצועת עזה?
"חיפשנו מקום לממש את עצמנו בציונות אמיתית. היו לנו מחשבות וקשרים עם גרעינים, כמו גרעין שילה, אך בסופו של דבר מה שדחף הוא הקריאה הממסדית שעכשיו צריכים אותנו פה. המדינה רצתה להקים דווקא שם את הגוש, ואנחנו מדברים על התקופה שאחרי ימית. אמרנו לעצמנו, הנה, עומד להתחדש היישוב היהודי לאחר החורבן של ימית".
הגרעין הראשון של נווה-דקלים עלה ב-83'. הגרעין השני, ובו משפחת לוי, הגיע ב-84'. עד לימים האחרונים של היישוב עוד עמדו על תלם חלק מבתי משרד השיכון של המייסדים: קטנים, צנועים, חלוציים. ביום הגירוש השאירה משפחת לוי מאחוריה בית של 300 מ"ר, אולם ההתחלה הייתה צנועה הרבה יותר. "הכול היה קטן, לא היו שבילים, הרוח הייתה מעלה את החולות על הדרכים והיית מאבד כיוון. לפעמים לא יכולנו לצאת ברכב אם לא היה בא טרקטור ומפנה את החול שנערם בלילה על הכביש. חיינו ממש בתנאי קיבוץ, עם הרבה קִרבה בין המשפחות בזכות הראשוניות הזו של הקמת יישוב. אין דומה לזה. הבת הגדולה שלי עברה לגור ברתמים, ממש 'חור' בנגב. לעתים עולה בלבנו המחשבה למה היא הלכה רחוק כל כך, אבל היא אומרת לנו: 'אבא ואמא, אתם עשיתם אותו דבר לפני כך וכך שנים'. זו האמת".
עם האווירה הציבורית האוהדת, השקט והנוף, גדל היישוב במהרה ל-100 משפחות. הבהוב היסטורי קצר של ציונות מאושרת, אולי תמימה. "הנוף היה מרהיב, הייתה תחושה שאנחנו העוגן הביטחוני של כל הדרום, וכל הגורמים במדינה תמכו בנו. בזכות זה החבל ונווה-דקלים צמחו כל כך יפה".
עוד לא היו גדרות אינסופיות שחתכו את הדיונות והנופים כמו בשנים האחרונות.
"ממש לא. נכון, תמיד היו פיגועים, אבל הם היו בשיעור קטן מאוד לעומת מה שקרה אחרי אוסלו. בדרך כלל היחסים עם התושבים הערבים היו מצוינים, אפילו בזמן האינתיפאדה הראשונה. אם אי פעם בעתיד היחסים עם הערבים יגיעו למה שהיה לנו עם ערביי עזה לפני אוסלו, זו תהיה מבחינתי אוטופיה. אם בערב חסרו ירקות בבית, בלי שום בעיה הייתי קופץ לחאן יונס, דופק בדלת של אחמד הירקן, והוא היה פותח במיוחד בשבילי את החנות שהייתה אצלו בבית. חיינו במין שגרה ושאננות שאי-אפשר להשוות אליה שום דבר אחר היום. היום קשה לי לחשוב שהבן שלי נוסע לקריית ארבע בלילה, ואילו הדרך שבה אנחנו חיינו פשוט לא תיאמן. חשוב שכולם ידעו שהסכמי אוסלו היו הגורם העיקרי שהפך את המציאות למה שהיא היום".
ובכל זאת, האינתיפאדה הראשונה החלה לכרסם בגוש קטיף.
"כן, פתאום התחלנו לאבד את הקונצנזוס הלאומי, אנחנו, שבאנו בשליחות המדינה והחברה הישראלית - פתאום הסתכלו עלינו כמי שמבזבזים את משאבי המדינה, כמי שתקועים שם ויוצרים בעיה לצה"ל ובגללנו אין שלום. כמובן, זה לא קרה בשנה אחת. זו תוצאה של טחינה בלתי פוסקת של התקשורת. האמת היא שגם אנחנו לא היינו ערניים מספיק ולא יצרנו לעצמנו לובי ומערכת שיווקית טובה. היינו צריכים להפיק קמפיינים שמראים את התמונה האמיתית. במקום זה התכנסנו יותר ויותר בבועה שלנו - האמנו במה שאנחנו עושים ולא הסתכלנו על מה שקורה בחוץ עד שהיה מאוחר מדי".
מאיפה באה ההדחקה הזו?
"זה בא מבעיה פסיכו-סוציולוגית של החברה הדתית בארץ ישראל, בעיה שנמשכת גם היום. אנחנו עדיין חשים נחיתות ביחס לתקשורת ואפשרויותיה, אף שיש קצת שיפור לאחרונה. באותה תקופה הייתה לנו תמימות מסוימת. אמרנו 'בסדר, החברה תכיר את האמת, העיקר שאנחנו עוסקים בדברים נכונים ואמיתיים עבור עם ישראל'. בדיעבד התברר שהחברה הישראלית לא רואה את זה כך".