את ספריו של הרב חיים נבון מאפיינת כתיבה קלילה ועיתונאית אשר מבקשת לה את שימת ליבו של הציבור הרחב. כך עשה בספרו על ההלכה שפרק ממנו הוקדש לנושא הנשים וההלכה ויצא בהרחבה (עם אותן אנקדוטות וטיעונים) כספר נפרד מאוחר יותר.
אפיון נוסף הוא העיסוק הרחב בהלכה ומטרותיה כפי שבא לידי ביטוי בכל ספריו ואפילו בזה הסיפורי. הרב נבון נוקט גישה שמרנית המצדדת בשינויים מתמשכים ואיטיים ועל התפיסה הזו הוא חוזר במרבית ספריו. כל פרק נפתח באנקדוטה סיפורית ולאחר מכן הנושא אשר נכתב בצורה פשוטה ולא עיונית קלאסית בית מדרשית.
ספרו החדש "חווה לא אכלה תפוח" (ידיעות, 2012) שונה. מבנה הספר שמאגד בתוכו טעויות נפוצות ביהדות איננו כלעיל אלא הוא מתאפיין בפסקה קצרה על הטעות ולאחר מכן איזה סיפור או וורט. כאן אין קשר להלכה וגם האנקדוטה לא פותחת אלא היא עצם העניין. זהו ספר המכוון ישירות אל הציבור הישראלי שאיננו שומר מצוות אם כי גם אלו יוכלו למצוא בו מבחן עצמי לבקיאותם.
כמו בספרים קלילים שכאלה ישנם מספר בעיות שלא נעלמו גם כאן. ראשית, הקריאה הופכת מרושלת יותר ומהירה בשל הטקסט הקצר ובסופו של הספר אין תובנה מיוחדת. שנית, גם המספור שחייב להיות מאה ואחת מזמין טעויות דחוקות ביותר (כמו "לכל הרבנים יש זקן") שנראה שנכתבו כדי שיהיה מניין המאה ואחת שלם.
עם זאת דווקא הקלילות והאורך הקצר של הדברים הופכים את הנאמר למעניין בשל התכליתיות של הדברים שאותם מבקש הספר לומר: ישנן שגיאות ביהדות, הנה הם, ואלו העובדות הנכונות. לכן נבון עומד במטרת הספר.
