ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מציפה אותנו תחושה של כאב ויגון על אבדן חלק גדול מעמנו, ורגש של משטמה כלפי הרוצחים. דברי הנואמים מבעירים את הניצוץ היהודי במידה כזו, שהשפתיים מדובבות: "עשה למען הרוגים ושרופים למען קדושת שמך" (סליחות). הרגש הלאומי שנקהה תחת לחץ של חיי החולין מתחדד לפתע, והיגון הופך בסופו של יום להתרוממות רוח.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הגאווה הלאומית עולה על גדותיה. כל סיפור היוצא מפי משפחות השכול מרטיט את הלב. הזמר המשודר בכלי התקשורת הוא כה ערב, וכה מבעבע בלב, עד כדי פרוץ הקריאה הידועה מהגדת פסח: "מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב". והחשוב מכל היא ההזדהות הלאומית המלאה.
ביום הזיכרון ל
יצחק רבין ז"ל האווירה היא כהגדרת הנביא: "יום מהומה ומבוכה ומבוסה" (ישע' כב ה'). זהו יום של פירוד לבבות, יום של שנאת חינם, יום של שידור דברי בלע ושטנה, יום שבו השיממון ממלא את הלב. מפליא הדבר, שאיש אינו מתריע מפני אווירה זו כחילול זכרו של האיש, שפעל כה רבות למען עמו ומולדתו, איש ישר ועניו, ואחד מגיבורי ישראל המהוללים. אדרבה, יש כאלה המצפים ליום זה, לא כדי להתייחד עם זכרו של האיש, אלא כדי לתת פורקן לשנאה ולאיבה המקננות בתת מודעם.
