ראשית, מראה פוקו עד כמה שברירית ונזילה מבחינה תיאורטית וטכנית היא הקטגוריה של "מחבר" בתרבות המערבית; למי אנו מתכוונים, הוא שואל, כאשר אנו מדברים על "מחבר" כמרקס, פרויד או דרווין, למשל? לאדם? ליצירתו? ומהו היחס בין סיפור חייהם של "מחברים" ובין "יצירתם"? וכיצד נגדיר את יצירתם?
מישל פוקו (1926-1984) היה פילוסוף צרפתי, אחת הדמויות החשובות בתיאוריה הביקורתית ואחד מאנשי הרוח הצרפתיים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים. עבודתו השפיעה על מגוון רחב של שדות ידע. הוא ניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, ולכונן תחום מחקר חדש הקרוי היסטוריה של מערכות חשיבה.
ביוגרפיה יש בה גם מן ההגות. אחת מהן היא זאת על יחסי הכוח. פוקו ראה ב"כוח" משהו שמבוצע, ולא משהו שאוחזים בו. הכוח, על-פי פוקו, מתפקד בצורת שרשרת או רשת, היינו יחסי הכוח הפזורים בחברה, ולא מערך יחסים של מדכא/מדוכא. פוקו טען שיחסי כוח הם יחסים של כוח והתנגדות. כלומר, במקום שאין בו התנגדות, אין למעשה יחסי כוח.
במשך רוב שנותיו סרב מישל פוקו לומר הרבה על עצמו. הוא נרתע מן הניסיונות להגדיר אותו במונחים מקצועיים, או אף אישיים. אלא שבערוב ימיו שינה את הגישה הזאת ואף דיבר רבות על החשיבות בהבנת האינטלקטואל בחברה, כמי שחייו ועבודתו שלובים יחדיו.
דייוויד מייסי המחבר של הביוגרפיה על פוקו (בהוצאת ידיעות ספרים- עליית הגג 2012) עושה שימוש בדרכים שבהן מתנהלים חייו של פוקו ונכתבים חיבוריו. הוא מנווט בין הנושאים שהעסיקו את פוקו בשלבים השונים של הקריירה שלו במשך כמה עשרות שנים, החל בתקופה שבה מגיע בחור מרקע פרובינציאלי נוח אל מוקד הסערות הפוליטיות בפריס, ועד לימים שבהם הוא ניצב בפסגת העולם האקדמי הצרפתי.
