את ראשו הוא זקף
וליבו כבר ניקה,
גם הדשא הוריק
מגוף מי הוא שכח.
אך נפשו חפצה וטרודה,
בפתרון בעיה ישנה.
ידיו - אינן מכות יותר
סגנונו השתנה.
הן אוחזות את ידינו
וליבו מצפה למכה הסופית.
כל עוד הם מונחים
על פנינו המצולקות,
יפים בעיניו
מגפיו של אחר.
זו אותה מחלה,
שתמיד מופיעה ועוד לא נעלמה.
חליפה של קדמה נאורות חרטה,
על שנאה עמוקה מכסה.
