רחוק מהעין

בחודש הזה לפני שמונה שנים, אם היינו רואים את בנצי ליברמן, אז יו"ר מועצת יש"ע, פינחס ולרשטיין אז יו"ר מועצת בנימין, ואורי אריאל אז ח"כ לוחמני מהאופוזיציה, רוכנים על מפה המונחת על מכסה מנוע באזור כפר-מימון, היינו משערים שהשלישייה הזאת מנסה למצוא עוד דרכים להוביל אלפי מפגינים כתומים לתוך גוש קטיף הנצור. היום, בנצי ליברמן הוא מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, פינחס ולרשטיין הוא נציג תנועת ההתיישבות 'אמנה' במנהלת ההתיישבות בנגב, ואורי אריאל הוא שר הבינוי והשיכון. מאוד יכול להיות שנראה את השלישייה הזאת רוכנת גם היום על מפה באזור כפר-מימון, אבל הפעם במסגרת תכנון של שכונה חדשה.

ביום ראשון התקיים בבאר-שבע דיון ציבורי פתוח בנושא התוכנית להקמת עשרה ישובים חדשים בין באר-שבע לערד. מתנגדי התוכנית, שהתקבלה על-ידי הממשלה כבר באוקטובר 2011 ונמצאת בשלבי תכנון מתקדמים, טוענים שהקמת הישובים החדשים תפגע בישובים הוותיקים בנגב ושההשקעה הכלכלית בביצוע התוכנית אינה מוצדקת. המתנגדים חוששים שהקמת ישובים קהילתיים בסמוך לערד תגרום לכך שאוכלוסיה חזקה מהעיר תעזוב אותה לטובת הישובים החדשים. אלא שהחששות של מתנגדי התוכנית לא עומדים במבחן המציאות באזורים אחרים בנגב, בהם הוקמו ישובים כפריים לצד עיירות. בעשור האחרון הוקמו מספר ישובים קטנים באזור ירוחם. הישוב מרחבעם הוקם לפני 11 שנים, הישוב רתמים לפני כשבע שנים, ולפני כשנה הוקם הישוב שיזף. מרבית הילדים של רתמים ומרחבעם (שיזף עוד צעיר), מגיעים ללמוד בבתי הספר של ירוחם. הוריהם מגיעים לירוחם לקניות בסופר ולאירועי תרבות במתנ"ס. כמות המשפחות שהיגרה מהישובים הללו לירוחם עד היום, עולה על כמות המשפחות שהיגרה מירוחם אליהם. התופעה הזאת היא הגשמה מאוחרת של חזון ישן. עיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמישים והשישים תוכננו להיות מרכזים אזוריים לישובים שסביבם. במשך עשרות שנים המודל הזה לא כל כך עבד. מערכות החינוך שהוקמו בעיירות לא נתפסו כאלטרנטיבה ראויה בעיני אנשי ההתיישבות שהיו ברובם קיבוצניקים חילוניים. המדינה מצדה לא התאמצה במיוחד לחזק את מוסדות החינוך בעיירות, והשלימה עם המציאות שבני העיירות החזקים יותר, יוצאים ללמוד מחוץ לעיר. בשני העשורים האחרונים המציאות הזאת הולכת ומשתנה. אם בעבר המשפחות החזקות בירוחם היו שולחות את ילדיהן לתיכונים מחוץ לעיירה, היום הן משאירות את ילדיהן במסגרות החינוך המקומיות, בין אם מדובר בתיכון החילוני או במסגרות התיכוניות הדתיות. בית הספר הממלכתי-דתי של ירוחם הפך בשנים האחרונות להיות בית ספר אזורי. בשנת הלימודים הקרובה, כמות הילדים שאמורה להגיע מישובי הסביבה כבר יכולה למלא כיתה א' שלמה. גם בעיירות אחרות אפשר לראות היום התחזקות של מוסדות החינוך העירוניים שגם משאירה את הילדים ללמוד ליד הבית, וגם מושכת אוכלוסיה מבחוץ. אבל חוץ מסוגיית החינוך, קיימת גם סוגיית הבית. המתנגדים לתוכנית עשרת הישובים מנופפים בסיפור הקמת הישובים הפרברים עומר להבים ומיתר, לצדה של באר-שבע. מחקר שנערך בסוף שנות השמונים העלה שרוב התושבים ביישובים הללו הגיעו מהנגב ולא מהמרכז ומסקנתו הייתה שמדובר באוכלוסיה החזקה של באר-שבע שעזיבתה לטובת הישובים החדשים החלישה את העיר. אלא שיש בעיה לנופף במחקר שנערך לפני למעלה מעשרים שנה בתקופה שבה לא היו בבאר-שבע שכונות של בתים מרווחים וצמודי קרקע. בשני העשורים האחרונים הוקמו בבירת הנגב מספר שכונות יוקרתיות של צמודי קרקע וכיום, תושבים שרוצים לגור בבית עם גינה לא צריכים לעבור לעומר או ללהבים ויכולים למצוא את מבוקשם בתוך העיר. באר-שבע ושאר העיירות בנגב מסוגלות לספק היום לתושבים גם את יתרונות הבנייה צמודת הקרקע, וגם את יתרונות החיים בעיר. לא מוכרחים לאמץ את התסריט הפסימי שהקמת הישובים הקהילתיים תפגע בעיירות. יש בהחלט מקום לאמץ דווקא את התסריט האופטימי שהישובים החדשים באזור ערד יחזקו את העיר ויעצימו אותה כמרכז עירוני אזורי.

בעוד פחות ממאה ימים יתקיימו הבחירות המוניציפאליות ברשויות המקומיות. בלא מעט גרעינים חברתיים שוב מתלבטים עד כמה להיות מעורבים במערכת הבחירות המקומית. מצד אחד, ככל שחולפות השנים, חברי הגרעינים צוברים ותק במקומות התיישבותם ובאופן טבעי רבים מהם רוצים להיות מעורבים גם בעשייה הציבורית. מצד שני, למעורבות הפוליטית יש מחיר. אם רוצים להישאר בקונצנזוס המקומי ולהיות אהודים על כמה שיותר תושבים, צריכים, לכאורה, להתנזר מהפוליטיקה המקומית, במיוחד בתקופת בחירות הרוויה במתחים. שליחי חב"ד, לשם השוואה, מקפידים ברובם שלא להיות מזוהים עם מפלגות מקומיות כדי שלא לפגוע במעמדם הקונצנזואלי. אלא שגרעינים חברתיים הם לא בית חב"ד. רובם שואפים להיחשב חלק אינטגרלי מהישוב בו הם מתגוררים, ולא להיחשב כ"שליחים" חיצוניים. אפשר להבין את משה אוחיון, לשעבר מנהל הגרעין באופקים, שמתכוון להתמודד בבחירות הקרובות על ראשות עיריית אופקים. אפשר גם להבין את אלון דוידי שמתמודד, בפעם השנייה, על ראשות עיריית שדרות. מצד שני, אפשר גם להבין את חברי הגרעינים שחוששים שהתמודדות של מועמד המזוהה אתם תייצר מתח בינם לבין שאר המועמדים ותומכיהם. הדרך ליישב בין השאיפות הפוליטיות הלגיטימיות של הפרט לבין החששות של הקבוצה המזוהה אתו, היא להקפיד שהפעילות הפוליטית של חברי הגרעינים תיעשה כפרטים ולא כגוף. לטובת פעילותם של הגרעינים כדאי שמוסדות הגרעין יישארו מחוץ למערכה ושנושאי התפקידים הרשמיים בגרעין לא יהיו מעורבים בפעילות הפוליטית המקומית. הנהלת הגרעין התורני בלוד למשל, כבר הזדרזה להודיע שלא תתמוך באופן פומבי באף אחת מהרשימות למועצת העיר. ראשי הגרעין קבעו שחברי הועד המנהל לא יהיו פעילים באף אחד ממטות הפעולה של המועמדים לראשות העיר והמפלגות השונות, ולא יוכלו להתמודד למועצת העיר. אמנם חשוב שחברי גרעינים, כשאר תושבי העיר, יהיו מעורבים בעשייה ציבורית, אבל כדי שלא לפגוע בפעילות החברתית של הגרעין, עדיף שהפעילים הפוליטיים ידברו בלשון יחיד ולא בלשון רבים.

'גרנד קניון', הקניון הגדול בישראל נחנך לפני כחודש בבאר-שבע. 900 מיליון שקלים הושקעו במבנה שמשתרע על שטח של כ-160 אלף מטרים רבועים, וכולל כ-250 חנויות. הגרנד קניון הוא הקניון השישי של באר-שבע. אם מוסיפים את מרכזי הקניות הגדולים מגיעים ל-11 קניונים ומרכזי קניות שהופכים את בירת הנגב לבירת הקניונים. על-פי נתונים שפורסמו לאחרונה כמות שטחי המסחר העצומה בבאר-שבע יצרה מצב שעל כל תושב בעיר יש כמעט מטר רבוע של שטח מסחרי. לכאורה, אין סיבה שלא לברך על ריבוי האפשרויות שאמורות לצור יותר תחרות, לטובת הצרכן. אלא שבאר-שבע היא לא רק העיר עם כמות הקניונים הגדולה ביותר ביחס למספר תושביה. אחוז העסקים בעיר שעומדים בפני סכנת סגירה עומד על 16.6% וזהו האחוז הגבוה ביותר מבין הערים הגדולות בישראל. במילים אחרות, את מחיר ריבוי הקניונים בעיר משלמים בעלי החנויות הקטנות. התוצאה היא שרוב הכסף שמוציאים אנשי העיר בקניותיהם יוצא מחוץ לעיר, לבעלי הקניונים והרשתות ורק מעט ממנו נשאר אצל הסוחרים הקטנים, תושבי העיר. הגרנד קניון החדש יספק לתושבי העיר עוד מקום לבלות ועוד כמה חנויות של מותגים אבל הוא כנראה לא יועיל להם לפרנסה.