פרשת גניבת הבושם לכאורה מחנות הדיוטי פרי בחו"ל ואי גילויה במועד בידי מי שמיועד לתפקיד בנק ישראל
יעקב פרנקל נראית לא אמיתית, סיפורי בדים. כאדם הנמצא בצמרת הכלכלית העולמית שנים רבות, ושימש בכמה תפקידי מפתח בכלכלה העולמית והרוויח בהתאם אין מצופה ממנו לקחת ללא רשות בקבוק בושם מחנות. אבל הבעיה האמיתית שלנו אינה יעקב פרנקל' וטעות קריטית תהיה להמשיל את מקרה פרנקל כקוץ בגן פורח או כעשב שוטה, כפי שאנו כה מיטיבים לעשות.
פרנקל חטא לכאורה במה שבעלי השפעה נבחרי ציבור ואנשי עסקים חוטאים כל העת: הוא מעד במכשול היצרי. למרות שקשה לתרגם בקבוקון בושם לסכום כסף רציני ,הרי ברוב רובם של המקרים שמיוחסים לאנשים בעלי כוח וכסף מדובר פה בדחף שניזון מאגו שמכריז בקול אני ואפסי עוד, ומדובר במכת מדינה: מספיק להאזין פעם ביום לחדשות או לפתוח עיתון כדי לראות את הרשימה היומית של אנשי שררה המככבים בשלבים שונים של ההליך הפלילי מן החקירה המשטרתית ועד להגשת כתב אשום ולפסק הדין.
אבל המכנה המשותף בין כל אלה שסרחו ושעומדים לסרוח מטריד ביותר, מאחר שהוא מוליך בהכרח לעבר העדר נורמות בסיסיות ביותר של מוסר וערכים. הנורמות שהיו נוכחות יותר בעבר הלכו ונשחקו עד שנעלמו כליל. במציאות שבה ציבור חדל להזדעזע מפרשות של אונס שחיתות וגניבה, מאחר שסף הרגישות שלו עלה פלאים, אין פלא שרוב האנשים מתמכרים לאח הגדול. שם לפחות ישנה התרחשות אנושית בגובה העיניים, גם אם מוקצנת.. במציאות הקיימת כיום בישראל עשב שוטה הוא מי שלא מדלג בקלילות מעל המשוכה הבלתי נראית של מוסר וערכים לעבר הגשמת מאווייו.