לפני יומיים צפיתי בתוכנית הנ"ל, שדנה, בין היתר, גם במו"מ העומד אחר כותלנו עם הפלשתינים. נציגת השמאל כמצופה מתייחסת בחיוב לוויתורים מצד ישראל, ומנמקת זאת בעובדה, שישראל היא הצד החזק שעליו לגלות נדיבות. אין כאן בעצם שום חידוש. הדעה, שאנו הצד החזק והם הצד החלש והמסכן, רווחת בקרב אנשי השמאל, כשהיא מובעת בפי הקיצוניים בנימה ביקורתית על עוצמתה של ישראל: "רק אצלם נהרגו שלושה" כך הגיב אחד מהם בריאיון טלוויזיוני על התקרית שהייתה בין חיילי צה"ל לפורעים, כאילו הוא מצטער שאצלנו לא היו קורבנות. יש הטוענים, שהדעה מקורה בהתנשאות ובשחצנות האופיינית לשמאל, אך אפשר לראות בה גם משהו מן ההזיה.
שהרי לפי רוח זמננו, הכמות מכריעה את האיכות. לא מזמן אמר אותו שליט מוסלמי, כנראה זכה לרגע ברוח הקודש, שאירופה עתידה להיהפך לאימפריה איסלאמית ללא כלי זין. בלי להתייחס למדינות מוסלמיות רחוקות, ישראל "החזקה" בת שמונה מיליון, מוקפת בכמעט מאתיים מיליון מוסלמים, השואפים להכחידה, וכמיליארד מוסלמים עלולים לתמוך בכך. אלא מה? השמאל מאמין, שאם ניענה לכל התביעות של הפלשתינים, כל העולם המוסלמי ישלים עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, כמו שיהודי צרפת האמינו במהפכה הצרפתית שתביא קץ לאנטישמיות.
כידוע, אחד הנימוקים השגורים בפי השמאל לחזרה לקווי 67 הוא, שמירה על צביונה היהודי של מדינת ישראל. אכן, לא זו בלבד שאין מוסלמי אחד, גם בין ערביי ישראל, המוכן להכיר בקיומה של ישראל כמדינה יהודית, אלא אף שאינו מתכוון לוותר על זכות השיבה. לו צביונה היהודי של מדינת ישראל הוא כה חשוב לשמאל, כי אז לא היה מגן בחירוף נפש על זכותם של המסתננים להישאר כאן כפליטים לכל דבר כשרובם ככולם מוסלמים, ומתמחים בפריה ורביה כמו מוסלמים למהדרין. והרי תוך כמה שנים יתרבו לכדי חצי מיליון. ואיך יתמודד השמאל עם רעיונותיו האלוהיים כמו זכות הפרט,
כבוד האדם, כאשר פליטי 48 יתדפקו על דלתה של מדינת ישראל בנימוק של שיבה למולדת?.
לא לצביונה היהודי של מדינת ישראל חותר השמאל, אלא לצביונה הנורבגי, או השבדי-מדינות שקיומן הלאומי הוא מעבר לכל ערעור . בעצם השמאל מדמה לעצמו שהוא כבר חי באווירה נורבגית, ושכנינו הם דנים ממש. בהזיה דומה לקו השבתאים שראו את עצמם חיים באווירה של גאולה. הם ביטלו את האבל על החורבן על כל צומותיו, וניהלו חיים של גאולים. וכאשר מאן דהוא ניסה לנער אותם מן החלום ולהשיבם למציאות המרה של הגלות, הם השיבו, שהמציאות הגלותית היא דמיון בלבד, והיא ממשית רק לאלה שאור אלוהי לא נגה עליהם. פלא, איך הגן התורשתי פועל באנתרופולוגיה. והמבין יבין. עלי להעיר, כי כל הנאמר כאן מתייחס רק לשמאל הרדיקלי.
הדעה, שישראל חייבת להשיג שלום בכל מחיר בשל מעמדה כמדינה חזקה, היא נחלת מדושני עונג, שמוחם מרחף בין הזיה למציאות. לעומתם יש אחרים שהלחות הטבעית עדיין זורמת בעורקיהם, ואף שמודעים לעוצמתה הצבאית של המדינה, הם עדיין חרדים לגורלה.
אסיים רק בסיפור אחד. לפני כחודשיים נפשתי באילת, ובאחד הערבים הגיעה להקת מחזמר. ההצגה הרדימה אחדים מן הצופים. בסיומה נאם מנהל הלהקה על סגולתה של האמנות "להרוס מחיצות" כלשונו. "אתם רואים, אנחנו שולחים את ילדינו להרוג מתוך שנאה" במשפט זה סיים את נאומו. ובכן, אנחנו שולחים ילדינו להרוג מתוך שנאה, והם (הפלשתינים שולחים לנו פרחים מתוך אהבה). שחקן כזה מוגדר בפי השמאל כאינטלקטואל.
