פאטה מורגנה מסוכנת

מגיע רגע בחיי אדם שהוא חייב לשתף אחרים בעובר עליו, במחשבותיו, בפקפוקיו, בבירור עובדות. זה הרגע מבחינתי ולא בגלל יום כיפור המתקרב, שכן אני כופר בעיקר כולל שולחן ערוך וארוך שלו. מכבר השתדלתי ללבן מציאות בלי שיתופו של אל או אחר בדומה לו. בעשרים השנים האחרונות נמניתי עם המתלבטים שהתחילו באמונה שלמה בשלום שנמצא מעבר לדלת ורק צריך לדעת לפתוח אותה. אלא שלפני כן אין מנוס אלא לאתר אותה דלת, ודומני שהיא לא נמצאה לאיש מאז ימי אוסלו העליזים. מאותה הצגה שקשה היה להאמין בה כמשקפת מציאות אמיתית, על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון לא נותר דבר. היא התגלתה כבדיה מצד אלה ששיטו בנו מבלי למצמץ. עולם אחר נולד מאז, מרתיע, מסוכן ומקבץ עננים קודרים מעלינו לחשרה מאיימת. אינספור תקוות חסרות-שחר זרמו מאז לים הגדול ולא נודע כי באו אל קרבו. מאותם ימי אוסלו שרקחו קומץ אנשים מבלי לבדוק מצב לאשורו, נשארנו כיום בודדים עם דחיקות מרפקים נוקשים בצלעותינו הן מצד ארצות הברית של אמריקה והן מצד ארצות אירופה המאוחדות והמקדיחות קדרות של אחרים. העולם המהסס להגיב על הטבח הסורי לא יגיב אם חלילה נישען עליו בימי מצוקה. עולם שהתגלה כקנה רצוץ. נמניתי בימי ספטמבר 1993 עם נרגשי יום המחר שמעולם לא הגיע, להוציא רמזים מטעים ושטופי דם. הזרם המצמרר הזה הציף אותנו למעלה ראש במעשי שלום מופלאים שאמורים היו לנחות עלינו, עד שכמעט טבענו באשליות שנגסו בנו והפכו אותנו לאחד העמים השנואים ביותר. החזון התמים שנרקם בידי אנשים טובים אך מנותקים מהמציאות עד להפחיד - ואני אחד מתומכיהם - התגלה כחלום בלהות; זה קרה כאשר בא "האביב הערבי" וחשף את הבלוף שהשמאל טיפח ברחבי עולם בהצלחה מדהימה ותמציתו שרק כאשר תיפתר "הבעיה הפלשתינית", יבוא שלום אמיתי למזרח התיכון ולעולם, ימי שלווה ירדו לארץ ואיש תחת תאנתו. אין ולא היה שקר גס מזה והשנים האחרונות מוכיחות כי הבלים עגומים מסוכנים כמוות עצמו. כמה שלא רצינו להתבונן בעיני המציאות המזרה אימה - המציאות לא הרפתה מאתנו.

מתברר כי האביב הערבי תקע את הסיכה בבלון הפלשתיני הענק שאיים על קיומה של מדינת ישראל. הבלון הזה שטופח מרצון כן ואמיתי לוותר על חלק נוסף מנחלת אבות תמורת שלום. לצורך זה הזה השמאל המציא את קיומו של עם פלשתיני, שייך לו יישוב הארץ במאות כפרים (!) שהוכחדו על-ידי בריוני הצבא הציוני (!), והכזב האדיר הזה הציב ישראלים תמימים ואולי שוטים מובהקים, בראש מחנכיהם של הפלשתינים איך להפוך קערה על-פיה, עד שלאחרונה גם זכינו לשמוע את הבשורה שממילא היהודים האמיתיים הם-הם הפלשתינים, שרק אינם מודעים לעובדה הזאת. החלום הישראלי התגלה כשבוי בקסמי בלוף אדיר שאיננו נופל ממכונת הכזבים של גבלס, מנהל ומפתח מכונת התעמולה הנאצית שינקה כוחה מהפרחת שקרים. המציאות הקודרת נחשפה כמארג של חומר מעורב מחלומות באספמיה ואובדן חושים עד גבול הטמטום שאיננו נסלח. היום עם "פריחת האביב הערבי" אין אפילו צל של ספק כי אי-השקט במזרח הערבי מעולם לא ניזון על-ידי "הבעיה הפלשתינית", כפי שחברינו מהשמאל הזינו בשקידה כל אוזן קשובה ולא רק בארץ, כמעט כאורגי מסכת כלל-עולמית על גבול בוגדנות טוו אנשי השמאל הקיצוני רשת כזבים. אלא שאנחנו והבעיה הפלשתינית אפילו לא נגענו לא במלחמת אירן-עירק הנוראה, לא בשחיטת הנוצרים בלבנון על-ידי אחיהם המוסלמים, לא בהפיכות דתיות קיצוניות במדינות איסלאמיות באפריקה, לא בבחישת הקדרה המצרית, לא בטבח העם, הג'נוסייד בסוריה. לא לא ולא. נחילי הדם הערבי לא היו קשורים בנו לא במישרין גם לא בעקיפין.

בגידת השמאל הנובעת מתרחישים מתקתקים של "אביב מזרח תיכוני", חייבת להיות נידונה במלוא חומרת המעשים שצמחו ממנה. התעלול שהתחיל עם קבוצות קיצוניות כ"מצפן" שהיה מורכב מאנשים בעלי אינטלקט מובהק שכבר בשנות השישים התמקדו בביקורת המפעל הציוני עד שבלונדון הקימו לעצמם בשנות השבעים בסיס שכוון למחצית הציונות. איש לא העלה בדעתו כי קבוצה זעירה זו תהיה בעלת השפעה הרסנית ותעמיד את קיומה של המדינה בסכנה מוחשית, לא פחות מהימין המשיחי. שני קצוות אלה, מחד-גיסא השמאל ההזוי ומאידך-גיסא בימין המעשי הפועל בשם אגדה פרימיטיבית על מישהו בדמותנו שיושב במרומים, התחברו ליצירת היסטוריה פלשתינית ועם פלשתיני שמציג עצמו בהצלחה מצמררת כקורבן של המפלצת הציונית! השמאל הקיצוני יצר עבור הפלשתינים מילון מיוחד, רב תעלולי-לשון. הם שהניחו לפני ערפאת את המושגים "כיבוש", "אפרטהייד", "הגדה המערבית" ומסביב להם שרטטו עשרות מינוחים שונים ששייפו אותם מלאכת-מחשבת לתאר בהם את "המפלצת הציונית" הטורפנית. רק על-רקע המצאת מילון זדוני זה מגיע לאנשים כביילין וחבריו גינוי חריף; הם ניצלו ללא היסוס את הוויכוחים הנוקבים בינינו לבין עצמנו - כדי להכות בכולנו. זאת האמת הפשוטה והכואבת.

המסקנה המתבקשת היא שאל לנו לקוות על-פי אירועי הימים האחרונים לסמוך לא על "הגדולה בידידותינו" ארה"ב, ובוודאי לא נשים יהב על אירופה הזנותית של ההיסטוריה העולמית. אנחנו חייבים לדבוק בהנחה שבימי צרה נהיה בודדים, לעצמנו בלבד. אלה ימים שחובה לקוות כי ממשלת ישראל והעומד בראשה ידעו כיצד להגן על האינטרסים של ישראל בכל זירה, ראש וראשונה בזירת המשא-ומתן עם הפלשתינים המתעתעים בנו כבר עשרים שנה. מסתבר כי גם בין המזרחנים שבתוכנו נמצאים מודים כי לא תמיד הם יורדים לשורשי עורמתה של השפה הערבית, שאומרת שמש ומתכוונת לירח. שאומרת שלום ומתכוונת להודנא אבל רק עד לסיבוב הבא. בקיצור עורבא פרח. אם הימין הפך תנועת ציונית כבני עקיבא לקיצונית-ימנית שדעתה מסוכסכת ומנהלת מרידה גלויה בממשלות ישראל למעלה משלושים שנים והקימה את "מדינת יהודה" שהשלב הבא שלה הוא מדינת הלכה מטורפת ומסוכנת לקיומנו, הרי אנשי השמאל של היום נשקפים בעד המראה הלאומית כקיצוניים לא פחות מ"מצפן" של שנות השישים; אפילו מסוכנים מאותה רביעייה שהקימה את מצפן, ויידרשו שנים רבות לתקן ולו חלק קטן מעוולותיה.

הזיתי בשנים הראשונות מאז "הסכם אוסלו" כרבים מבין חבריי. במרוצת השנים נפרשה מפה שהלכה והתבהרה עם הזמן וחשפה את גודל כסילותנו. האביב הערבי של השנים האחרונות הוכיח את ממדי השקר שהעולם כיום מאמין בו, ועיקרו שישראל תצמצם נוכחות ותנמיך קומה, תשפיל עצמה בפני "הכבוד" הערבי הילדותי, וכך יימצא מזור לפלשתינים. דברים בטלים כמו אותם הררי כסף שאונר"א השקיעה וממשיכה להשקיע בדור שלישי-רביעי של "הפליטים" בעזה, תופעה שאינה דומה לאחרת בהיסטוריה העתיקה ובוודאי לא במודרנית. אילו חלק מסכומים אלה היה מושקע במדינות אפריקניות נגועות, הייתה היבשת השחורה נראית בתחילת שינוי מעודד. העולם היה אז מחלץ רעבים מגוויעתם, מעניק תקווה להשכיל מיליוני ילדים שיצטרפו לעידן החדש של המאה העשרים ואחת. השקר הפלשתיני של המסכנות המתגוננת מקלגסי ישראל הקים נגדנו גם את העולם האקדמי שלמרבה ההפתעה נסחף גם הוא להאמין בתעשיית הכזבים שבארץ מצאה לה במה ביתית בשם עיתון הארץ, והכהן הגדול שלה הוא לדעתי אחד מתעב ישראל, בדאי בשם גדעון לוי, ועמיתיו מחרישים. במקביל לתופעות דומות לזו לנו קמו בתוכנו אנשי אקדמיה "מומחים לצדק" וקבוצות שמאל קיצוניות שאינן יודעות גבול בבואן לרומם את הצדק הפלשתיני "הקדוש" שהן מניפות את דגלו, כגון "זוכרות", נשים אווילות שמקדשות עצמן כמטוהרות הזוכרות את הארץ הפלשתינית המיושבת במאות כפרים וערים פורחים ופורחות שאנחנו רמסנו אותם עד דק לאחר שעקרנו מהן את עלי הכותרת!... סיפור בדים התפור מאותם שקרים מרתיחי-דם שיילד השמאל שאיבד כיוון ויצא מדעתו. מי שרוצה לדעת את האמת שלא יחפש אותה במפות שאימצו יוסי ביילין וחבריו להצדקת השקפת-עולמם עד חירוף נפשותינו. אולם מי שימצא עוז בנפשו להתמודד עם עובדות שאין דרך להתעלם מהן, יגלה כי במפות של ביילין כל חושה מבוץ וקש הייתה "כפר". זו הייתה הגישה של המנדט הבריטי לתאר כך את מפת ההתיישבות הערבית בארץ-ישראל שהתחילה במקביל להיווסדן של המושבות העבריות הראשונות בשלהי המאה התשע-עשרה. אכן, רוב אותם "ישובים פלשתינים" היה אחיזת עיניים.

לפני עשרים ושתיים שנים, ב-1991, התפרסם ספרו של פרופ' יהושע בן-אריה, מחוקריה של ארץ ישראל "צייריה וציוריה של ארץ-ישראל - במאה התשע-עשרה" (הספר הוצא לאור בידי יד יצחק בן-צבי, ידיעות אחרונות וספרי חמד). מתוך חיבתי לעצם הנושא, רכשתי את הספר סמוך להופעתו ומאז חזרתי להשכיל עיני ולהרחיב יריעת יידעי מעת לעת. אינני נאחז כעת בפרשנויות המאלפות אלא בנגלה לעין. אני משכיל עצמי ממראותיה של ארץ מדברית מוכת הזנחה נוראה, ורק פה ושם נראים שרידי ערים המספרות על העבר. מדובר בארץ מעבר בין דרום לצפון, מוזנחת ובלתי-נחשבת באימפריה העותמנית, שאפילו דרך מתוקנת אחת אינה קיימת בה. מדובר במספר לא רב של ציורים ורישומים שנעשו בידי אמנים-צליינים מאנגליה, סקוטלנד, ארצות-הברית, צרפת, גרמניה ועוד ונבחרו מבין אלפי עדויות חד-משמעיות שכאלה. רוב מקומות הישוב המצוירים בהן הם ירושלים, חברון, נצרת וכיוצא באלה. ערים זעירות. מאתיים-שלוש מאות מטרים לכל כיוון. רבים מהדמויות הם צליינים ממדבריות וארצות אחרות. האם מדובר בארץ מיושבת? בדיחה. יישובה מחדש של הארץ לאחר מאות שנים מתחיל עם איכרי תנועת ביל"ו. מסביב למושבות הראשונות התקבצו נוודים ערביים למצוא פרנסתם אצל "היהוד". הנוודים הגיעו מערב הסעודית, מארץ ישראל המזרחית שהבריטים גזרו אותה לממלכה לשייך בדווי ממערב, ממדבריות סעודיה, ממצרים, לבנון וסוריה. כשהתפשטה השמועה שהיהודים מפריחים בדרך פלא מדבריות, התחילו להגיע גם מהגרים מסודן ומארצות אפריקניות אחרות. בשנת 1867 באה לארץ קבוצת צליינים אמריקנים מלווים בעיתונאי וסופר שכבר אז קנה לעצמו שם, מארק טווין. טווין, בן שלושים ואחת, בא לכסות ברשמיו את המסע בארצות שונות ובארץ הקודש. בעיניו החדות ראה את מה שראו ציירי ארץ ישראל מהמאה השבע-עשרה ואילך; ארץ שוממה, מזוהמת מוזנחת ומוכת-תחלואים. ארץ שבעריה כיפו, ירושלים ונצרת, החרא והשתן זורמים בגלוי בסמטאות הצרות. טווין אינו חוסך שבט ביקורתו על הארץ הנתונה בידי נציגי שלטון עותמני מפגר. טווין רואה את המדבר המסרס-עין ביובש הנורא שלו, והוא כותב: "...המדבריות האלה ערומים מבני-אדם, פה ושם תלים דהויים אלה של שממה..." האנשים שהוא נתקל בהם אינם בני עם אלא ערב-רב ודי בשורות אלה על ירושלים, למשל, לשמש עדות קשה אך חותכת: "...מצורעים, מוכי חולאים, עיוורים, פסחים וחסרי-דעת מקיפים אותך מכל צד, והם יודעים להשתמש בעיקר במלה אחת בשפה אחת - 'בקשיש' נצחי. למראה מוכי-גורל אלה עלול אדם לחשוב שימי קדם חזרו... ירושלים עיר קודרת, שוממה שאין בה חיים".

תנו דעתכם לעובדה המדהימה שכל התיאורים האלה של מארק טווין נכתבו כאחת-עשרה שנים בלבד לפני ייסוד פתח-תקוה! שיבוא מישהו ויסביר כיצד ייתכן שהאומה הפלשתינית יישבה באחת-עשרה שנים אלה את הארץ!!! האם תוך שנים ספורות אלה נולד העם הפלשתיני מעשה קוסם שלא היה דומה לו? זאת המציאות האמיתית של "העם שמעולם לא היה והארץ הפלשתינית שמעולם לא התקיימה", הבלוף הגדול ביותר בהיסטוריה של ארץ-ישראל, ואולי מהגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. רבים מאתנו נאחזו בו בצימאונם התמים לשלום ונכשלו - ואני בתוכם. בין התיאורים הנוקבים של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה נמצאות עוד עדויות רבות שתומכות כפלדה בלתי-מוטה בתיאוריו הברורים והחד-משמעיים של הסופר האמריקני המהולל. בין תיאוריו המושחזים של מארק טווין לאוטופיה הסכרינית של שמעון פרס, נשיא המדינה, בדבר "מזרח תיכון חדש", כאילו ניצבת חומת מציאות בלתי-עבירה שהקים סופר חד-עין ושנון מול פאטה-מורגנה; אותה תופעה אופטית מתעתעת הנוצרת בתנאים אטמוספריים מסוימים, ושימשה את חזונו של פרס שהתנפץ לרסיסים, דבר לא נותר בו. הסכנה הטמונה ב"שלום בכל מחיר" - היא סכנה קיומית. נקווה כי מי שעומד כיום בראש ממשלת ישראל יתעשת בעזרת יועצים נבונים וידע כי אסור להחמיץ לפיתת השעה החמקנית הזאת כדי להודיע ל"בעלות בריתנו" - כי מאסנו בסילופים היסטוריים המסכנים את קיומנו. די לכופף לנו את הידיים. אנחנו אחראים לגורלנו. אני חוזר ומודה: נתפשתי לשקרים ששיקרתי לעצמי וכל-כך רציתי להאמין בהם. לא עוד.