רקע:
המנוח והאישה היו בהליכי פירוד, ואף נקבע מועד לסידור גט, אולם המנוח נפטר טרם הגירושין. לאחר הפטירה, הגישה האישה בקשה לצו ירושה, שכן המנוח לא הותיר אחריו צוואה, בה ביקשה להצהיר עליה ועל אם המנוח כיורשות המנוח. האם ואחי המנוח מתנגדים בטענה כי לאור פרידת המנוח והאישה, אין היא זכאית לרשת אותו כבת זוגו.
טענות האישה:
האישה טוענת כי בתקופת הסכסוך, היו למנוח מספיק נקודות זמן לערוך צוואה, ועל כן, הימנעותו מעריכת צוואה מבטלת את טענת האם והאח כי לא רצה להוריש לה את רכושו.
החוק לא התנה את ירושת בן הזוג בחיי נישואין מאושרים, והזכות לרשת על-פי דין איננה תלויה בכוונת ההורשה של המנוח, מה גם שהשניים נפרדו בידידות והתגוררו מספר חודשים יחד (גם לאחר אישור הסכם הגירושין), דבר שהביא לעיכוב בסידור הגט.
בשל היותה אשתו כדת וכדין של המנוח במועד הפטירה, קמה זכותה בעיזבון מכוח חוק הירושה.
טענות אם המנוח ואחיו:
לטענתם, הסכם הגירושין מומש, שכן הצדדים ראו עצמם כגרושים, הצהירו על הפרדת רכושם ממועד אישור ההסכם, ואף הפרידו מגוריהם לאחר חתימתו.
האישה מנסה לזכות ברכוש שאינו שייך לה, שכן כוונת המנוח, כפי שהיא נלמדת מהעובדות, מראה בבירור כי הוא לא רצה שהאישה תירש את חלקו לאחר מותו. יש לראות בהסכם הגירושין כמעין צוואה של המנוח.
כן נטען כי בהיות חוק הירושה חוק אזרחי הרי שמבחנה אזרחית, אקט הגירושין הושלם.
ביהמ"ש פסק:
ביהמ"ש בחן את משמעות המילים "בני זוג" בחוקים שונים, כולל חוק הירושה, וקבע כי העובדות בתיק מלמדות כי החלטת המנוח והאישה להתגרש ולחלק את רכושם הייתה סופית וחד-משמעית. הצדדים אף ערכו הסכם גירושין, וקבעו מועד לסידור גט, אשר לא יצא אל הפועל רק בשל כוח עליון- פטירת המנוח.
שלילת רשות המבקשת לרשת את המנוח הינה תוצאה צודקת, שכן היא מקימת את רצון המנוח.
אשר על כן, נפסק כי די בפעולות שביצעו הצדדים עד למועד הפטירה, כדי לראות את האישה כגרושה שאין לה זכות בירושת המנוח ע"פ חוק הירושה.
