התקשורת בשחור לבן

מהו החוט המקשר בין לוויתו של נלסון מנדלה והקור המקפיא שחוותה ישראל בימים האחרונים? בשני המקרים התקשורת חגגה. סוף סוף היה משהו משמעותי שראוי לדווח עליו. אבל בשני המקרים, חלק מאמצעי התקשורת בארץ הפגינו חוסר יכולת לתת לציבור דיווח אוביקטיבי ומקיף על האירועים. קחו למשל את המקרה של נלסון מנדלה. כפי שציין בצדק מייקל פרוינד במאמרו, ללא קשר למצב ששרר בדרום אפריקה, היה מנדלה טרוריסט שגרם למותם של אנשים חפים מפשע. חבריו הטובים ביותר היו מן הרודנים האכזריים, המרושעים והמושחתים ביותר של המאה ה-20. בו בזמן, הוא ללא ספק היה הדמות המזוהה עם סיומו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה והקמתה של דמוקרטיה מודרנית שהחליפה את משטר עליונות-הלבנים. למעשה, בהקשר זה, פרסם ה"גלובס" מאמר מאת איש השמאל הקיצוני ההיסטוריון משה צימרמן, פרופ' באוניברסיטה העברית. במאמרו מגן צימרמן על היותו מנדלה טרוריסט בטענה שמנדלה ראה בקריירה של מנחם בגין כמקדימה לזו שלו. במילים אחרות, לדעתו של צימרמן, בגין היה טרוריסט שעשה טוב, וכך גם מנדלה. אומנם בגין עשה מאמצים למנוע את מותם של אנשים תמימים, אבל למי אכפת מעובדות? צימרמן רואה במנדלה מגדלור של חוכמה ושל מדינאות מוסרית, ושואל כיצד זה שכל העולם חושב כך ורק ישראל לא הכירה בגדולתו? וזה מה שהיה לכתב ערוץ 2 ערד ניר, שנשלח במיוחד לדרום אפריקה לסקר את טקס האשכבה, לומר: אם ראש הממשלה בנימין היה מגיע לטקס האשכבה, ועומד כאן יחד עם שועי עולם שבאו לחלוק כבוד אחרון למי שהיה לוחם חופש, טרוריסט בעיני אחדים, והפך למנהיג בעל שיעור קומה עולמי, חסר תקדים כמעט, ברוח של פיוס ואחווה, היו אנשי הקהילה היהודית כאן מרימים את ראשם בגאווה. אבל נתניהו חסכן ויהודי דרום אפריקה הסתפקו ביולי אדלשטיין. אכן, סמל שלטון שמתגורר בנווה דניאל שבגוש עציון. לא בדיוק דגל 'ישראל האחרת' שהקהילה היהודית כאן תרצה לנופף בו מול הממשל הדרום אפריקני שמתנגד בכל תוקף ובכל פה לכיבוש".

גם שטחית וגם מוטה

זה אפילו לא עולה על דעתו של ניר שישי מקום להגבלת נוכחותה של ישראל בלוויה שבה משתתפים כמה מן המנהיגים העריצים ביותר בעולם. ניר גם אינו מביא בכלל שיקוליו את העובדה שהדלאי לאמה לא נכח בטקס, היות שממשלת דרום אפריקה פחדה מזעמה של סין ופעמיים בעבר סירבה להעניק לו אשרת כניסה. האם ראש ממשלת ישראל אמור להתעלם ממדיניות בלתי מוסרית זו של דרום אפריקה? השטחיות אפיינה גם את כתבותיהם של ערוצי הטלוויזיה האחרים, שהקדישו דיווחים מיוחדים למשלחת הישראלית, לראשי המדינות ולידוענים שנכחו בטקס. ערוץ 10 דיווח על מי שהיה הסוהר של מנדלה שהיה כולו התפעמות מאישיותו רודפת השלום של האיש. אף אחד מן הערוצים לא התייחס להיבטים הבעייתיים של עברו. מרבית אתרי האינטרנט הביאו כתבות חיוורות דומות. שינוי מרענן ניתן היה למצוא בטורו של נדב איל שבו סיפר על עברו האלים של מנדלה, ביקר אותו, אך בו בזמן סיפק את ההקשר ואת הסיבות שלכאורה הובילו אותו לכך. מאמרו של בנימין פוגרונד בהארץ ניסה גם לשים בהקשרם את ההיסטוריה של מנדלה כמו גם את יחסיה הבעייתיים של ישראל עם משטר האפרטהייד. מסקנתו היא ש"נלסון מנדלה האמיתי יכול וצריך להיות לנו מורה דרך". אך אלה הם היוצאים מן הכלל. מרבית העיתונאים בישראל מתקשים מאוד לשחות נגד הזרם. אותו סוג של דיווח מוגבל איפיין גם את הכיסוי התקשורתי של ה"סערה" שהעסיקה את כולנו בשבוע האחרון. בחדשות ערוץ 10 של יום ראשון בערב, דווח על צפת וירושלים וסביבותיה מערבה לקו הירוק. יהודה ושומרון אפילו לא הוזכרו. הדיווחים במהדורת חדשות ערוץ 2 היו מצפת, ירושלים והגליל. אוהד בן-חמו דיווח קצרות על הבידוד של אזור גוש עציון, אך הייתה לו כתבה מצולמת ארוכה על השפעות הסערה ברמאללה וברצועת עזה. רק בחדשות ערוץ 1 של הטלוויזיה ניתן דיווח מקיף של נזקי הסופה שכלל את הישובים היהודיים ביהודה ושומרון. העדר הדיווח לא היה בלתי מורגש. באגודת זכות הציבור לדעת התקבלו מספר תלונות על האדישות של כלי התקשורת המרכזיים מסבלם של רבים ביהודה ושומרון. דוגמה טיפוסית היא מכתבו של דניאל אלקלעי מירושלים שהתלונן על מהדורת חדשות הלילה בערוץ 2 במוצאי שבת: "במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 במוצ"ש 14.12.2013 התייחסה המהדורה לסופה ולנזקיה כמעט בכל אזורי הארץ למעט יישובי יהודה ושומרון. את סבלם של תושבי יו"ש המנותקים וחסרי חשמל, תקשורת, מים וכד' מאז יום חמישי (12.12.2013) - אין לתאר, אך זה כנראה לא מעניין את חדשות ערוץ 2. סבלם אינו שייך כנראה לכלל עם ישראל, וההתעלמות הבוטה מסבלם הוא כנראה חלק מתפיסת הדה-הומניזציה של חדשות ערוץ 2 כלפי תושבי יו"ש. למרבה הצער, ניתן כמעט לחלק את ספקי החדשות בהתאם לעמדתם האידיאולוגית. כך, "מקור ראשון", ישראל היום ו"ערוץ 7" נתנו דיווחי עומק על מצב העניינים העגום ביהודה ושומרון. יש לציין במיוחד את "ערוץ 7" שהביא לידיעת הציבור את סבלם של התושבים. ב-15 בדצמבר סיפר הערוץ על משפחה ממצפה חרשה שפונתה עקב היפותרמיה. אתרים אחרים דיווחו על שתי הפלות שארעו באזור יצהר. 100 משפחות המתגוררות על פסגות ההרים היו מנותקות לחלוטין ממים, חשמל וטלפון. היו גם בלוגים אישיים שתיארו את קשייהם של התושבים. אך את כל זה ניתן היה למצוא כמעט אך ורק באתרים שוליים. קשה היה למצוא אהדה מצד ספקי ה"חדשות" העיקריים לתושבי יו"ש. הם כן דיווחו על בתים שנותקו מזרם החשמל במועצות מקומיות אחדות, אבל נראה כי סיפורים ציוריים ומעוררי אמפתיה שהיו הופכים את המתיישבים לאנושיים - קשה היה להם לבלוע. רק לקראת הסוף, כשכבר כמעט לא היה מה לדווח, העניקו כמה כלי תקשורת "מרכזיים" מעט צבע לסיפורים שהגיעו מיהודה ושומרון, כמו יולדת מגבעת זאב שכרעה ללדת בכביש 443 החסום. למרבה הצער, יותר מדי עיתונאים רואים את תפקידם להביא אומנם את כל החדשות, אבל רק אלו שהם רואים לנכון להדפיס או לשדר. נראה כי הרעיון שעיתונאות היא מקצוע תובעני שייעודו לתת לציבור את התמונה הרחבה, ללא קשר לדעות אישיות, עדיין לא הפך חלק מן העשייה העיתונאית בישראל.