שלום לכל הקוראים המסורים שלי. במשך זמן רב לא עדכנתי אתכם במצבי הבריאותי.
אני ממשיך באותם הטיפולים, המצב התייצב. הסרטן תקוע, אין הוא עולה ואין הוא יורד ועל כך ניתנה הברכה שכך ימשכו הדברים עד להגעה לגיל המתאים לפרישה מהעולם הזה. אין כל שינוי וגם זה לטובה, בסוף חודש אוגוסט ותחילת ספטמבר עברתי סדרת הקרנות נוספת באזור האגן לאחר שהתגלה כי הסרטן התפשט גם לאגן ואף הצליח לעשות חור לא קטן באגן, חור שאי-אפשר לתקנו, דבר אשר הכאיב לי מאוד ועדין מכאיב לי ואף מכביד על הליכתי בצורה קשה וגורם לי לכאבים מתמשכים אשר מונעים ממני הליכה רצופה של יותר ממאה מטרים מבלי להתיישב לכמה רגעים.
הקרנות אלו באו בנוסף להקרנות שקיבלתי כמה חודשים לפני כן בעמוד השדרה והם עצרו כך אני תקווה את התפשטות הסרטן בעמוד השדרה.
על כל זאת אני יכול להתגבר. אין הדבר עומד למכשול להתנהלותי היום יומית.
מכשול
ברצוני לדון כאן בדבר אשר מערכת הבריאות, כולל משרד הבריאות, לא נותנים את דעתם עליו ועל-ידי כך גורמים לסבל רב לחולים, לפגיעה באיכות החיים שלהם ואף לניתוקם ממהלך החיים התקין שהם היו רוצים להתנהל בו.
כל החולים מתנהלים בטיפולים השוטפים שלהם בבתי החולים השונים בכול רחבי המדינה. כל בתי החולים מחייבים את החולים להגיע לבתי החולים בשעות הבוקר ולהמתין שעות רבות לקבלת טיפול זה או אחר. אין תלונתי נדונה בביקור רופא אשר מתרחש אחת לחודש או פעמיים בחודש או מלינה על כך, אלא על הטיפול הרפואי כשלעצמו.
בכול בתי החולים קיימות מחלקות בתחומים השונים אשר פועלות סביב השעון ובכול שעות היממה. רק מרפאות החוץ פועלות בין השעות שמונה בבוקר ועד השעה שלוש אחר-הצהריים.
חולים רבים אשר מנסים לתפקד רגיל על-אף מחלתם הקשה, מנסים לעבוד, לפרנס את משפחתם בכבוד;, מקצבת הביטוח הלאומי הרי אין אפשרות להתקיים בכבוד וזאת בלשון המעטה, זאת קצבה המספיקה בכדי למות בחוסר כבוד, לחיות על פת של לחם חרבה וכוס של מים ללא מיץ.
ניתוק ממקום העבודה
מכיוון שמרבית החולים מנסים לנהל אורך חיים תקין של ניהול חיי משפחה וכן עבודה, החיוב הזה להגיע לקבלת טיפול זה או אחר פעמיים או אפילו שלוש בשבוע, בשעות הבוקר מונע ממרבית המטופלים הללו לצאת ולעבוד בצורה סדירה. אם אני צריך להגיע ולקבל עירוי או כל טיפול אחר בשעות הבוקר, טיפול שנמשך בדרך כלל כחצי שעה ועד שעה או שעתיים, זמן ההמתנה לטיפול נמשך כשלוש עד ארבע שעות זמן ההגעה לבית החולים ובחזרה גם הוא נמשך זמן לא קצר, אז אני משותק במשך יומיים ועד שלושה ממקום עבודתי, איני יכול להתפרנס בכבוד, אני מנותק ממקום עבודתי אשר בסופו של דבר עושה איתי חסד שבכלל נותן לי תעסוקה; הדבר גורע מפרנסתי, מנתק אותי מהחברה הסובבת אותי, ממקום עבודתי עד איבוד מקור הפרנסה והדבר מביא אותי ואת מרבית החולים לידי מצבי רוח קודרים, להרגשות של תסכול.
הרי ידוע הדבר שחלק ממה שעוזר להישרדות של החולים זה מצב רוחם, האופטימיות שלהם, שמחת החיים שלהם. התנהלותה של מערכת הבריאות המחייבת את החולים להגיע בשעות הבוקר לא מתחשבת בצרכי החולים והופכת למכה שאינה כתובה בכול תקנה או חוק.
אין המדובר בביקור רופא אחת לחודש או אחת לשבועיים אלא בטיפול השוטף. הדרישה של בית החולים והחיוב של החולים להגיע לבית החולים לצורך מתן הטיפול בשעות הבוקר היא בעצם גזירת מוות לחולים. בכול בית חולים קיימות מחלקות אשר פועלות במשך 24 שעות ביממה, וכך יכול החולה לגשת בתאום מראש ובקביעת שעות הגעה מסודרות עם המחלקה ולקבל את הטיפול השוטף שם במחלקה אשר גם כ, כאמור, פועלת במשך 24 שעות ביממה; הדבר יכול אף להיעשות בשעות הלילה המאוחרות כאשר העומס על המחלקות פוחת בצורה משמעותית.
צמצום העומס
בכך, הדבר יביא להפחתה בעומס על מחלקות החוץ הפועלות רק בשעות היום, יאפשר לחולים לעבוד ולתפקד ככל אדם; לא לפגוע בפרנסתו של החולה, לא לפגוע במהלך חיו התקינים, לאפשר לחולה לקיים אורח חיים מסודר ותקין, אף לקבל את הטיפול אשר הוא נזקק לו; החולה יוכל להגיע עם בן משפחה מלווה אם הוא נזקק לו ועל-ידי כך לא לפגוע בבן המשפחה המלווה ובפרנסתו גם כן. לפעמים צריך מלווה, לכמה שעות או לזמן קצר יותר.
הרי במחלקות השונות נמצאות אותן האחיות המיומנות לתת את אותו העירוי הנדרש, הרי הן עושות זאת יום יום כבשגרה, הדבר לא יכביד עליהן אם יתואם מראש, בשעות שיקבעו לכך אשר יותאמו לשעות הפחות עמוסות במחלקות. כמי שאושפז אין ספור פעמים בבית החולים במשך השנים אני רואה את שעות העומס ומודע להן, ויודע מתי הן קיימות ומתי אין עומס כמעט כלל.
מכיוון שכולם, כך אני מניח, רוצים לעזור לחולים לתפקד בצורה סדירה בחברה ולנהל אורח חיים תקין, שינוי קטן זה יובל את כל הגורמים, אם יקבלו את עצתי, ליצירת תנאים נאותים יותר עבור החולה: הפחתת העומס על מרפאות החוץ והבאת החולים הרוצים בכך לפתרון בעיה של השתלבות במערך העבודה, ניהול אורח חיים תקין אשר ימזער את הפגיעה ברווחתם של החולים ויאפשר להם לנהל אורח חיים תקין יותר על-אף מוגבלותם בגלל מחלתם. הדבר אף יקל את העומס במרפאות החוץ העמוסות לעייפה.
אני חושב ששרת הבריאות, הגברת
יעל גרמן, חייבת להרים את הכפפה ולהוציא הנחיות ברורות בנושא הזה לבתי החולים. אני חושב שיו"ר ועדת הבריאות, חבר הכנסת
חיים כץ, חייב לפעול לשינוי הנושא והמצב במשרד הבריאות, כמו-כן כל חברי הכנסת חייבים להביא לשינוי המצב ולאפשר לעשרות אלפי החולים אשר מתחננים על נפשם לקבל את הטיפול במחלקות ולא במרפאות החוץ, למען שלא ננותק מהסביבה הסובבת שלנו, למען שלא ננותק ממקום עבודתנו, לא נאבד את מקור פרנסתנו ואת חיוניות שלנו בחברה ועל-ידי כך תאפשרו לנו לנהל אורח חיים פחות או יותר תקין על-אף מחלתנו הקשה והכואבת עד מאוד.
ככול שתקדימו לשנות סדרים אלו כך תעזרו לנו לשרוד ולחיות בהתנהלות פחות או יותר תתקינה. שינוי קטן ללא עלויות נוספות אולי יביאו אותנו לטיפה נוספת של אושר בחיים ולניהול אורח חיים יותר תקינים.
תודה שקראתם את מאמרי הקצר אבל החשוב לפי דעתי. תמיכתכם בנושא אולי תביא לשינוי המיוחל הזה, עכשיו נראה ונמתין לראות איזה בית חולים ירים את הכפפה ראשון מבלי להמתין לשינוי נהלים או חקיקה בנושא. בית החולים אשר ינקוט מהלך זה יביא לנהירת חולים רבים אליו, מכיוון שכולנו מחפשים להתנהל בצורה מכובדת ולא מנתקת אותנו מסביבתנו ומעבודתנו.
