הפלאפונים שהיו בשימוש לפני 10 שנים נחשבים למיושנים במושגים סלולריים, אם לא לומר מוצגים ארכיאולוגיים. ובכל זאת המטבע שבה נמכרים גם אלה החדשים וגם העתיקים הוא שקל חדש. השקל הזה חדש כבר כמעט 29 שנה! (כמה דורות של ניידים נכנסים במספר שנים כזה?...) השקל החדש החליף את קודמו – השקל (שהיה בשירות השוק המקומי במשך 5 השנים הקודמות. והוא באמת כבר ישן...). המעבר מהמטבע הישראלי הקודם (לירה) אל השקל נשמר בסוד ונחשף בחודש אדר בשנת תש"ם. שר האוצר דאז הסביר לציבור שהשם שקל הוא ישראלי עתיק יומין, שמקורו במטבע הקדום שבו למשל קויימה מצוות "מחצית השקל" – המס הלאומי שנגבה מהעם לטובת המקדש.
האירוע ההוא התרחש בסמוך ל"שבת שקלים", שנקראת כך כמובן על שם המצווה הזאת. והשבת הנוכחית, כמו בכל שנה בסמוך לראש חודש אדר (והשנה: אדר ב'), היא שבת שקלים. ולהסברים בהרחבה: מדי שנה בחודש אדר הייתה נערכת מגבית לשם קנית קורבנות ציבור לצריכה השוטפת של בית המקדש. המגבית הזו הייתה בעצם סוג של מס, שכל יהודי היה מחויב לשלם לצורך העניין. הסכום הנדרש הוא – מחצית השקל. מדובר בחתיכת כסף טהור ששוקלת כ-8 גרם. הגביה כאמור הייתה מתנהלת במהלך כל חודש אדר, כדי שבחודש ניסן יוכלו גזברי המקדש לרכוש קרבנות ציבור חדשים. והיה גם קמפיין, שעלה לאוויר בראש חודש אדר (בלשון חז"ל: "באחד באדר משמיעים על השקלים"). והיו גם סנקציות כלכליות נגד מי שלא היה מוכן להשתתף בנטל. מדובר בחובה לאומית ואין אישור לאף אחד להשתמט. רכישת קורבנות הציבור באמצעות כספי הציבור כולו היה בעל עדיפות לאומית גבוהה. בשביל לשמר את זכר הענין, נוהגים בימינו, בשבת הנוכחית, לקרוא את הפסוקים הרלוונטיים. הם נקראים בשם "פרשת שקלים" ומכאן גם שמה של השבת: "שבת שקלים". השקלים החדשים של המקדש.
הון שלטון
והשאלה המתבקשת היא: מדוע כל כך עקרוני לחייב בגביה הזאת את כולם, כולל כולם (אין הנחות לאף אחד. גם מי שמתחת לקו העוני נדרש להביא תשלום מלא!) להתחבר למקדש דרך הכסף?! זה מה שמתאים למקום המקודש ביותר לעם ישראל?! ככה התורה רוצה להציג בפנינו את בית המקדש, המקום המקודש ביותר לאומה הישראלית?! נכון, שכמובן צריך תקציב שוטף לטובת הקורבנות, אבל זה אומר שצריך לעשות מזה עסק כל כך חשוב ולהעמיד את זה במקום כל כך בולט כמו שאפשר להסיק מכל ההתעסקות הזאת במצוות מחצית השקל? אין איזושהי דרך רוחנית (עוקפת כסף) שבאמצעותה יחוברו כל המוני היהודים למקדש? מה משמעות ההתעקשות על החיבור הפיננסי הזה?! זה לא נשמע כל כך טוב, שלמרכז הקדושה של עם ישראל יש הכרח לעבור דרך הכיס. זה מריח קצת 'הון ושלטון'. מקדש וממון (לא ממש חרוז) – הילכו יחדיו?! והתשובה היא: כן! החיבור הממוני הזה משדר מחויבות ואחריות אמיתית. בלי לשים שיק – זה לא מספיק אמיתי. כשאדם באמת רוצה להיכנס לפרויקט חשוב, יש צורך בדמי רצינות. כן, בלי כסף, זה לא באמת רציני. זה לא רצון אמיתי. על הכסף שלנו קשה לנו בדרך כלל לוותר מהר. הכנסת היד לכיס, מבטאת רצינות אמיתית. הרי אנחנו מכירים את העולם שבו אנו חיים ואת בני האדם והפסיכולוגיה שלהם וכמובן שבורא העולם מכיר את הנפשות הפועלות. גם הוא וגם אנחנו יודעים: אי-אפשר לבנות פרויקט ציבורי כל כך חשוב רק על בסיס רצון טוב. צריך כסף ולא רק לצורך התקציב גרידא. כן, דרך הכסף מתחברים באמת ולא רק מן השפה ולחוץ בחסות מילים יפות.
וכמו לכל מטבע גם בנידון שלנו ישנו צד שני. במקביל להעברת הכספים מידי הציבור כולו אל היעד, ניצבים אלה שקרובים אל הברזים. עם יד על הלב, אנחנו מאוד אוהבים להציץ לכיוון היד שעל הברז. חולשה אנושית מוכרת. גם אם זה מובן, מדהים לגלות את זה בהקשר הבא. פרשת השבוע (פקודי, שהיא בנוסף ל"פרשת שקלים" הנ"ל) מתעסקת ברשימת המשאבים הגדולה שזרמה למשכן. פירוט ארוך מאד. ועל הרקע הזה חז"ל נותנים לנו תמונה מאוד צבעונית: " שמע (=משה רבנו) ליצני הדור שהיו משיחים אחריו (בטורי רכילות ובטוקבקים באתרים השונים), ומה היו אומרים? היו מסתכלים מאחוריו ואומר אחד לחברו: ראה צוארו ושוקיו! אוכל ושותה משלנו! (=על חשבוננו) וחברו משיבו: אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף וזהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מניין (=לא צריך לתת דוח), מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר? כששמע כן, אמר: משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". והרי מדובר בגדול מכולם, משה – המנהיג האולטימטיבי שלנו. ובכל זאת ריננו. ומשה כאמור מסר בפרשתנו דוח מפורט. שקיפות מלאה. כמו שהוא אמר בהזדמנות אחרת: "והייתם נקיים מה' ומישראל".
והערה עוקצנית לסיום, שהיא גם נקודה למחשבה: הרב מאיר שפירא מלובלין (מרבני פולין שלפני השואה. ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד מפעל "הדף היומי") ציין, שבחטא העגל (שגם שם התגלגלו כמויות זהב לא מבוטלות) אף אחד לא ביקש דוח אודות הכסף והזהב הרבים שהועברו ואילו בבניית המשכן כן...
