כבר שנים שמדברים על שינוי המשטר בישראל וחיזוק המשילות - מהלך שיעניק ל
ממשלה ולעומד בראשה יציבות רבה יותר ויכולת משילות טובה יותר ויאפשר לאזרחי מדינת ישראל לדעת מה הם מקבלים באמת כשהם הולכים להצביע. ראש הממשלה הנבחר יהיה חופשי יותר לפעול לפי האידיאולוגיה שעליה הצהיר, ולא לפי תכתיבים חיצוניים שהוא מחויב להם כדי לשרוד כראש ממשלה. הפוליטיקה הישראלית, הסובלת מחוסר מקצועיות ומפרוטקציוניזם משווע, משולה לאדם חולה המחייב טיפול רפואי מיידי. הטיפול במקרה זה הוא האיזון בין הגבלת הכוח של המפלגות הגדולות ובין הצורך בממשלה יציבה שתצליח לסיים קדנציה, כמו מדינה מערבית מתוקנת.
אחד העיוותים במערכת הפוליטית הישראלית הנוכחית הוא אחוז החסימה הנמוך (העומד כעת על 2 אחוזים), המאפשר לחלק את העוגה האלקטורלית בין מספר רב מדי של מפלגות. כתוצאה מכך קולות רבים נפסלים כיוון שנווטו למפלגות קטנות שלא היה להן מלכתחילה סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בנוסף, מפלגות קטנות המצליחות לעבור את אחוז החסימה קובעות את הטון בנוגע להרכבת הקואליציה ומעודדות סחטנות, כיבודים ופרוטקציוניזם.
סביר להניח כי צמצום מצאי המפלגות יביא להגדלת המפלגות הבינוניות הקיימות .אומנם, לחוסר היציבות במערכת הפוליטית אחראיות דווקא מפלגות בינוניות יותר מאשר הקטנות, אך המפלגות הבינוניות שיתרחבו יוכלו להיות מנוצלות על-ידי מפלגת השלטון להרכבה קלה יותר של קואליציה.
למשל, במקום שמפלגת השלטון תהא תלויה במפלגה אחת גדולה כמו היום, היא תוכל לצרף לקואליציה מפלגה בינונית שגדלה בעקבות העלאת אחוז החסימה ובכך גם גדל כוחה מול מפלגת השלטון השוקלת את צירופה לממשלה. באופן מעשי, המצאי הריאלי של המפלגות גדל, ומפלגת השלטון יכולה לבחור יותר אופציות ממשיות להרכבת קואליציה. כתוצאה, יצומצמו הסחיטות ויקטן כוח המיקוח - הן של מפלגות קטנות והן של האופוזיציה הגדולה.
אחד המתנגדים העקביים לחוק המשילות הוא "המכון הישראלי לדמוקרטיה", שהתנגד בצדק להצעה המקורית, בנימוק כי אחוז החסימה גבוה מדי וכי קבוצות רבות לא יוכלו לקחת חלק במשחק הפוליטי. אלא שמאז סיכמו ביניהם ראש הממשלה
בנימין נתניהו ושר החוץ
אביגדור ליברמן על העלאה מדודה ומאוזנת יותר, לכדי -3.25 אחוזים. שינוי חשוב זה לא השביע את רצונו של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", והוא עבר מיד לטקטיקה של הפחדה. הטענה החדשה היא, שמלבד הפגיעה בפלורליזם הפוליטי, ייצור החוק החדש התאגדות כלל מפלגתית ערבית שתאיים על האלקטורט הציוני. לטענת המכון, קיים חשש כי המפלגות הערביות יתאחדו וירוצו במשותף כמפלגה אחת שתצבור כמות נכבדה ומאיימת של מנדטים.
לא כך הוא. "המכון הישראלי לדמוקרטיה" מתעלם באופן גס מההבדלים ומהפערים העצומים, הקיימים בין המפלגות הערביות השונות. ניסיונות ההפחדה של המכון מתעלמים מאופייה של החברה הערבית והתרבות הערבית, שבה מרכיב השבטיות כמו גם הכבוד ממלאים תפקיד נכבד, מאפיינים אלה מקטינים מאוד את הסיכויים שמפלגות ערביות יתאחדו לכדי מפלגה אחת. הם גם מסבירים מדוע המפלגות הערביות לא השכילו - מקום המדינה ועד היום - להתאגד לגוף אחד גדול (הדבר נכון גם אצל ערביי יהודה ושומרון ועזה, הנחלקים בין תמיכתם בפת"ח לתמיכתם בחמאס, כמו גם החלוקה הפנימית בכל אחד מהארגונים). הראייה הצרה של המכון כאילו הערבים עשויים מקשה אחת היא אפוא טועה ומטעה.
כך, למשל, ניתן לסווג את מפלגת רע"מ-תע"ל כמפלגה מוסלמית שמרנית (אין בה לא נוצרים ולא יהודים) המקדמת רעיון של ח'ליפות איסלאמית. בל"ד לעומתה היא מפלגה ערבית חילונית (מייסד המפלגה,
עזמי בשארה, הוא נוצרי) המייצגת את הזרם הנאצריסטי הקלאסי. ואילו חד"ש היא מפלגה קומוניסטית השמה דגש על הפן החברתי יותר מאשר על המדיני (חד"ש אומנם אינה מצהירה על מטרתה להביא חיסול פוליטי של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית, אך עדיין תומכת בזכות השיבה, מה שמערער את זכותם של היהודים למדינה עצמאית).
פערים אלה הם אם כן פערים שורשיים שניבעו בעצם ייסודה של הזהות הלאומית הערבית בארץ ישראל עוד לפני קום המדינה, והם באים לידי ביטוי במערכת הפוליטית הישראלית.
בהתחשב בכך שבבחירות האחרונות הן חד"ש והן רע"מ-תע"ל עברו את אחוז החסימה העתידי, הרי ש"המכון הישראלי לדמוקרטיה" יכול להסיר דאגה מליבו. המגזר הערבי עתיד לזכות בייצוג הולם (אפילו ביותר ממייצג אחד) וסביר להניח כי המפלגות הערביות לא יצליחו לגשר על הפערים האידיאולוגיים האדירים שביניהן.
החלטתו של ראש הממשלה להעלות את אחוז החסימה ל-3.25 אחוזים, היא, אפוא, החלטה אחראית, מאוזנת ונבונה, המתחשבת בכלל השחקנים והמשתנים במערכת הפוליטית הישראלית. ראוי אפוא כי "המכון הישראלי לדמוקרטיה" יברך עליה, במקום לנסות ולשמר מציאות פוליטית עבשה, קלוקלת ורעועה, באמצעות מסע הפחדה ריק מתוכן.
