כפסיכולוגית קלינית בחרתי להקדיש רשימה קצרה לאישיות דגולה: סבינה שְפִּילְרַיין (1885). אנליטיקאית שנספתה יחד עם שאר יהודי רוסטוב שברוסיה על-ידי יחידות החיסול של האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן, יחד עם שתי בנותיה ברוסיה 1942. בראשית המאה ה-20 נפלה קורבן לחטא האגו של זיגמונד פרויד וקרל גוסטב יונג. ענקי הדור האלו חילצו אותה ממחלת נפש הודות לכישוריהם. אבל גימדו אותה להערות שוליים כאשר התייצבה לצדם כפסיכואנליטיקאית מצליחה בזכות עצמה. זוהי הזדמנות נוספת להכרה מתקנת.
ארבע הערות שוליים
סבינה שפילריין היא האישה הראשונה שפרסמה עבודת דוקטורט בנושא פסיכואנליטי. קצרה היריעה מלאזכר את כל מורשתה רק לאתגר ולהעמיק לקרוא אודותיה. ב-1912 פרסמה מאמר: הרס כגורם התהוות אשר שימש כמקור השראה לרעיון של פרויד על אינסטינקט המוות כפי שנוסח בספרו "מעבר לעיקרון העונג". גם יונג ינק ממאמריה לתיאוריית הטרנספורמציה אולם למרות תרומתה הנכבדת לפסיכואנליזה פרויד אזכר אותה במאמריו רק בארבע הערות שוליים.
היא פרסמה גם לפחות עשרה מאמרים בתחום חלוצי של טיפול פסיכואנליטי בילדים. למרות שמאמריה בתחום זה היוו מקור השראה לאנה פרויד (הבת של..) ומלני קליין, הן שקטפו את הקרדיט ההיסטורי בתחום. למעשה היא הייתה נשכחת אלמלא בשנת 1977 במהלך עבודות שיפוץ (שבו שכן קודם לכן המכון הפסיכולוגי) נמצאה קופסא שהכילה את יומניה בין השנים 1909-1912 ואת מכתביה ליונג ופרויד. מסמכים אלו תועדו על-ידי הפסיכואנליטיקאי האיטלקי אלדו קארוטנוטו שביקש באמצעותם להחזיר את מורשתה לתודעה.
ס. מבית הרופא
סבינה בגיל 19 (1904) הייתה המטופלת הראשונה בשיטת הפסיכואנליזה של קרל גוסטב יונג, (1875-1961) פסיכואנליטיקאי שווייצרי, בן 29 נשוי. במהלך הזמן התפתח ביניהם קשר ארוטי. סבינה מתייעצת והוא רומז כאילו שהיא מדמיינת מצב שלא קיים. חודש אחרי כן הוא מתנצל בפניה כאשר יונג מתוודה. פרויד מנחם אותו ש"זה לא הוא, זו היא שאשמה בפיתוי וניצול: "אחד מחזיונות הטבע הנדירים הוא האופן שבו נשים מצליחות להקסים גברים עד שהן משיגות את מטרתן". בשנת 1905 סבינה משתחררת מבית החולים ומתחילה בלימודי הרפואה. יונג, שהפך את סבינה לפילגשו מנהל איתה יחסים מקבילים במישורים נוספים. מעתה, בנוסף להיותו מטפל שלה, הוא גם המרצה שלה וגם קולגה למקום עבודתה בבית חולים בבורגהולצלי. עקב הקשר הארוטי התקשה להעריך אותה ולהכיר ביכולותיה ללא משוא פנים. הדוגמה הזו היא סיפור מוכר עד היום, לכשל העלול להיווצר בקשר רומנטי שנרקם בטיפול או בין מרצה ותלמידתו במוסדות להשכלה גבוהה.
השראה להכשרה
החוקרים ברן והופר מאמינים שהרומן בין השניים תרם רבות להכשרה הפסיכודינמית. פרויד הבין כי בקשר הטיפולי גם המטפל שבוי תחת לחץ של חומרים לא מודעים מן הילדות שלו ומחיי המציאות. באותו הקשר סבינה טענה שמאחר שאמו של יונג לקתה במחלת נפש, הוא התאהב בה כמטופלת מתוך תשוקה כמוסה לרפא את אמו. בשנת 1910, פרויד הופך צרות לאוצרות כאשר הוא מגדיר את התופעה הזו: העברה נגדית. בעקבותיו, יונג עומד על כך, שבהכשרה הפסיכודינמית המטפל בעצמו יעבור טיפול. כך מאז ומעז יצא מתוק: הספרות הפסיכולוגית ביקשה לזהות תהליכים לא מודעים שעלולים להוביל לניצול. ובעקבותיה הספרות המשפטית הכירה בקשרים א-סימטריים ופערי גיל כבעלי פוטנציאל גבוה לניצול יחסי מרות.
מידועה בציבור לידועה לציבור הרחב
שני סרטי קולנוע: "עד כלות הנשמה" ו"שיטה מסוכנת" תרמו להפיכתה מידועה בציבור של יונג לידועה לציבור הרחב כאבן יסוד בתולדות הפסיכואנליזה. לסיכום, ביום השואה אל תסתפקו בתואר הקולקטיבי המציין את נסיבות המוות: "נספו בשואה" אלא עצבו פרופיל אישי לדמותם. יתר על כן, סיפור חייה מזכיר לנו את הצורך לדעת להוקיר ולהכיר קולגות על מעשיהם עוד בחייהם ובהנצחתם לא להסתפק בנסיבות מותם. אני מקווה שבעתיד, גם הציבור הרחב ולא רק בחוג לפסיכולוגיה, בתגובה למושג: פסיכואנליזה? יאמרו: כן, בטח שמענו: פרויד יונג ושפילריין גם.
