לו הייתי מגיש לאוניברסיטה עבודה שמסקנותיה סותרות את כל הנתונים שהועלו בה, היו המרצים שלי פוסלים את העבודה. בצדק. לו הייתי מחבר מאמר אקדמי שאינו מבוסס על עובדות אלא על משאלות לב, היו הפרופסורים דוחים את המאמר ומפנים אותי בנימוס לפרסם אותו במדור הדעות של העיתון. אף זאת בצדק. על-רקע זה, קשה לתפוס עד כמה חוגים מסוימים בישראל (ומחוצה לה) עדיין רואים באבו-מאזן פרטנר להסדר.
אני כבר לא מדבר על ראיות כגון קריאתו העקבית להמשך ההתנגדות החמושה נגד ישראל, סירובו להכיר במדינת ישראל כמדינה היהודית, התעקשותו לדבוק בזכות השיבה בהבינו את האיום בכך על קיום הרוב היהודי בישראל, דברי ההסתה והגזענות נגד "היהודים הטמאים המחללים את הר-הבית" או מימון משפחות שאהידים וחבירה לחמאס. אני מדבר כבר על אלה המתעלמים מכל הראיות הנ"ל והמצמיחים טענות לא רציניות ואף שערורייתיות על-מנת להצדיק ולקדם את רעיון היותו של הגזען המושחת מרמאללה שותף מתון ושוחר שלום.
ראש השב"כ לשעבר,
יובל דיסקין (אדם ראוי ועתיר זכויות שתוכו כברו),
מסביר (
ידיעות אחרונות, 21.11.14) כי אומנם כמו מנהיגי ישראל, גם אבו-מאזן אינו חף מחסרונות (השוואה מקוממת כשלעצמה), אולם העובדה כי הוא פועל להבטחת התיאום הביטחוני עם ישראל גם במהלך מבצעי צה"ל בעזה, מעידה על מידת רצינותו ואמינותו. דיסקין גם טוען כי אבו-מאזן יצא פומבית נגד השימוש בטרור ונגד תמיכת הרחוב הפלשתיני המשולהב בפעילויות טרור גם בתקופת האינתיפאדה השנייה.
כמו רבים בישראל, גם אני איני מקבל את הפרשנות שאבו-מאזן אינו מסית לטרור. אך גם אם נתמקד רק בטיעון התיאום הביטחוני, התוצאה אינה מעודדת. קצת מביך להפריך את עמדתו של אדם רב ניסיון כמו ראש השב"כ בדימוס, אולם אם נחזור לעקרון האקדמי של ביסוס תזה, העובדה שאבו-מאזן משתף פעולה בנושא הביטחוני, אינה הופכת אותו לפרטנר להסדר, אלא לבעל ברית אד-הוק, לשותף לצרה, לאחד שמעדיף כרגע לזנוח טקטית את הטרור מדאגה ליציבות שלטונו.
אין בכך בדל הוכחה שאבו-מאזן מעוניין בסיום הסכסוך או מסוגל להכרעות היסטוריות. פניו להישרדות אישית, לא לסיום הסכסוך. בטח לא לשלום. הסכסוך אינו רק צינור החמצן שלו (במובן הלא מטפורי), אלא גם מקור ההכנסה שלו, הפרה החולבת. ולראיה (אפרופו ראיות), אפילו דיסקין עצמו אינו מסתיר כי "אבו-מאזן, בניגוד לערפאת, מבין היטב כי הטרור מזיק לעניין הפלשתיני". קרי, זניחת הטרור (לכאורה) היא עניין פרוצדורלי, אינטרסנטי, לא מהותי. דרכי התנגדות אחרות, כגון דה-לגיטימציה ועידוד חרמות, בהחלט באות בחשבון.
לפלשתינים אכן אין מה להפסיד
טיעון נוסף שמשמיעים תכופות חברי כנסת ממפלגת העבודה ושמאלה ממנה, הוא שאבו-מאזן הוא הגורם המתון ביותר בחברה הפלשתינית וכי ניתן להגיע עמו להסדר. הגיוני. מרוב שהתרגלנו לקסאמים ומטעני נפץ, גרזנים ופיגועי דריסה נראים לנו מתונים. וכיצד מתיישבת ההנחה שניתן להגיע עמו להסדר עם התנערותו הבלתי מתפשרת מכל סממן קל של התחייבות לאפשרות, ולו תיאורטית, להסכם שלום עם אותם "ציונים טמאים", כהגדרתו.
זאת ועוד, אם אבו-מאזן הוא אכן הגורם המתון ביותר בקרב הפלשתינים, האם אין בכך הודאה מרומזת ששאר הגורמים הפלשתינים הם קיצוניים? הלא הסכם עושים לא רק עם אבו-מאזן, אלא עם כלל החברה הפלשתינית. ואם אבו-מאזן "המתון" יירד מן השלטון או ילך לעולמו, יוותרו, מטבע הנחת היסוד האמורה, רק קיצוניים ממנו לנהל את היחסים עם ישראל. תרחיש כזה כבר התממש בעזה והתוצאות מפריכות גם את התזה הזו. אז במה הועיל ההסדר בתקנתו?
מדי פעם גם מבהירים לנו כי גל הפיגועים הנוכחי הוא תוצר של ייאוש ותסכול בקרב הפלשתינים על-רקע עצירת התהליך המדיני. במצב כזה,
מסביר דיסקין, אין לפלשתינים מה להפסיד ואז לישראל אין הרתעה כי הרתעה עובדת רק כשיש לצד השני מה להפסיד. גם טיעון זה אינו עומד במבחן ההיסטוריה הקרובה. ערב האינתיפאדה השנייה הייתה הכלכלה הפלשתינית בפריחת שיא והתחזיות הצביעו על המשך המגמה. היה להם המון מה להפסיד, אך הם בחרו לבעוט בחבית החלב בדיוק לפני שהבאה אחריה עמדה להתמלא.
גם לאחר ההינתקות מעזה ניצבה בפני הפלשתינים הזדמנות פז לפיתוח ופריחה כלכלית. אך לאחר כמעט עשור של טילים, מנהרות ומלחמות מול הרצועה, כבר ברור כיצד מפרשים הפלשתינים את האקסיומה של "יש מה להפסיד ולכן נגיע להסדר": הם תמיד יעדיפו למלא את החבית באבק שריפה. כל זאת, כמובן, בעידודו (לעיתים האקטיבי, לעיתים הפסיבי, תלוי בנסיבות ובפרשנות) של הראיס.
מן הנתונים שנסקרו עולה, אם כן, כי התזה "אבו-מאזן הוא פרטנר" אינה תקפה. אבל לא צריך להתייאש. אומנם לישראל אין פרטנר, אבל מצד שני לאבו-מאזן דווקא יש. הוא נזקק לשותף שיסייע לו ליהנות מכל העולמות: גם לשרוד בשלטון ולהישאר קרוב לכספי התרומות (המיועדים בכלל לדלת האוכלוסייה שאותה הוא אמור לקדם), גם למנוע ויתורים לטובת הציונים (ובכך להישאר בחיים), גם להתקבל בכבוד מלכים בחצרות הדיפלומטיות ברחבי העולם, וגם לחזור אחר כך לרמאללה ולקלל את ישראל ואת ארצות-הברית (בערבית, כמובן). את הפרטנר הוא מצא בדמות מדינת ישראל שלעתים כועסת עליו, אך תמיד נמצאת שם בשבילו. פרטנר יותר מוצלח מזה אי-אפשר לבקש.
