בשעה טובה החלטתם להינשא לבן זוגכם, חייתם יחדיו חיים מאושרים כשמקביל בן הזוג פרנס את הבית באמצעות הכנסות שהיו לו מעסק שבבעלותו. כעבור שנים נקלע אותו עסק למשבר כלכלי כבד וכתוצאה מכך החל בן הזוג לצבור חובות רבים, דבר אשר השליך על הזוגיות וגרם לגירושין.
במצב דברים זה לעיתים קרובות נשאלת השאלה - האם לאחר הגירושין (או לפניהם) זכאים נושי בן הזוג שהסתבך בחובות, לדרוש מבן הזוג השני לשאת בהם? ומה קורה אם מקור החובות של בן הזוג הוא לא מעסק אלא בשל התמכרותו להימורים? במסגרת תביעות מסוג זה, בהם נתבע בן הזוג בשל חובות הרובצים על בן הזוג השני, בוחן בית המשפט בדרך כלל את שלושת המבחנים הבאים:
(1) האם קיים הסכם ממון בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק-דין?
במידה וקיים בין בני הזוג הסכם ממון נבחנת השאלה – האם במסגרת אותו הסכם, הוחרגו במפורש חובות כלשהם מהרכוש המשותף טרם צבירתם. ככל והסכם הממון נחתם רק לאחר שכבר נוצרו חובות, ואין בו הוראה מפורשת המוציאה את חובות עבר מן הרכוש המשותף, הרי שבדרך כלל שאלה זו לא תהיה רלוונטית לשאלת חבות בן הזוג, ובית המשפט יטה שכן לייחס לבן הזוג חובות של בן הזוג השני.
(2) מהות מערכת היחסים בין בני הזוג
במסגרת מבחן זה יבדוק בית המשפט בין היתר, האם מערכת היחסים בין בני הזוג במהלך שנים הייתה מבוססת על שותפות המעידה על קיומה של חזקת שיתוף ומשק כלכלי משותף. במידה ואחד מבני הזוג לא היה מעורה בכל פרט ופרט בעסקו של בן הזוג השני, אין הדבר פוגע בהלכת השיתוף וחובתו לשאת בחובות העסק של בן זוגו.
קיימים מקרים בהם לוקח לבני זוג המחליטים להיפרד אחד מהשני ולעבור תהליך של גירושין, שנים רבות עד שהם מגיעים לניתוק מוחלט ולניהול משקי בית ומגורים נפרדים. במקרים כאלה, יבחן בית המשפט האם תהליך זה החל או הסתיים לפני שהחלו החובות לרבוץ על בן הזוג, ובמידה ויגיע למסקנה כי הם הצטברו לפני הפרידה יטה הוא שכן לייחס לבן הזוג השני (שלא צבר את החובות בפועל) את אותם חובות.
(3) מקור החובות
אחת השאלות העיקריות שבוחן בית המשפט בנושא זה, היא שאלת מקור היווצרות החובות. במסגרת אחד מפסקי הדין המרכזיים בנושא, קבע בית המשפט העליון כי בכל מקום בו אחד מבני הזוג נהנה ממעשה ידיו של בן זוגו, הוא לא יהיה שותף לרווחים בלבד, אלא גם יישא בהפסדים ובהוצאות. עם זאת בית המשפט החריג חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק, או הוצאות שנעשו תוך כדי הפרת נאמנות בין בני הזוג.
כך לדוגמה, ככל ומקור החובות של בן הזוג הוא בהלוואות שניתנו לו לטובת פעילות של עסק, יטה בית המשפט שכן לייחס לבן הזוג השני חבות בגין הלוואות אלה. לעומת זאת, במידה ומקור החובות הוא ממקור אישי ועצמאי לגמרי של בן הזוג החייב, לדוגמה – הימורים, יטה בית המשפט שלא לייחס אותם לבן הזוג השני, ויראה בהם כמוחרגים מהלכת השיתוף.
במקרה שנדון לאחרונה בבית משפט השלום בראשון-לציון, הוגשה תביעה על-ידי חברה כנגד בת זוג של אדם שחב לאותה חברה מאות אלפי שקלים, בה התבקש בית המשפט להוציא כנגד בת הזוג צו שייקבע כי היא שותפה לחובותיו של בן זוגה כלפי החברה.
במסגרת התביעה טענה החברה בין היתר, כי לנוכח הלכת השיתוף בין בני הזוג, ולאור העובדה כי בת הזוג נהנתה במשך שנים מפירות עסקיו של בן זוגה, יש לראותה כמי שחבה גם בחובותיו. מנגד טענה האישה כי ההתנהלות מול החברה נעשתה כל השנים על-ידי בן זוגה בלבד, והיא עצמה כלל הייתה מעורבת. בנוסף הוסיפה וטענה כי מקורם של החובות הם מהימורים של בן זוגה ולא שימושו לצורכי משק הבית המשותף, ולכן היא אינה חבה בהם. עוד טענה האישה כי בינה לבין בן הזוג נחתם הסכם ממון אשר קיבל תוקף של פסק דין, ולכן אין לייחס לה את חובותיו.
בית המשפט דן בשאלה - האם יש לייחס לבת הזוג חבות בגין חובותיו של בן זוג כלפי החברה, והחליט לקבל את התביעה ברובה תוך שקבע כי מקורם של כ-25% מחובותיו של בן הזוג הם בהימורים ואותם אין לייחס לבת הזוג, אולם על יתרת החובות (75%) חלה חזקת שיתוף ולכן בת הזוג שותפה לחובות אלה.
