קנאות כלשהי, לרבות קנאות דתית, היא לא רק מסוכנת לאדם ולזולת אלא לעתים לאומה שלמה. ראינו זאת בהיסטוריה של העמים וגם של עם ישראל. ראינו זאת בקבר של הרשב"י בל"ג בעומר ובפרעות האחרונות עם סיום צום הראמדן, בירושלים ובמקומות אחרים גם של איסלמיסטים וגם של קנאים יהודיים. לעתים קרובת אנשים סוגדים לדברים, כמורשת, כפולקלור מבלי שיידעו את פשרם או את מהימנות המקור והאותנטיות של האתר. בימינו, הסיוע שהם מקבלים הוא מגורמי תיירות שאימצו את המקומות כאתריי תיירות בצדם גופים מסחריים לאו-דווקא טהורים כטוהר הרקיע.
בתורה קיימת סגידה אחת - אלוהים
משה שהביא את לוחות הברית בהר סיני, דאג לכך, בין היתר, שלא יסגדו לו אלא לאלוהים, בכך, בין השאר, ש"מקום קבורתו לא נודע". לחז"ל יש אומנם פרושים אחרים כמו שעתידה של הארץ להיחרב, אבל לי זה הפרוש המתקבל על הדעת. הוא לא רצה שיעלו לקברו. אמלא הפסוק החשוב הזה בתורה, אין לי ספק שהיו מאתרים ב"סנטה קטרינה" בסיני בדרך לג'בל מוסא, איזה קבר של נזיר, והיו מכריזים עליו כעל קבר משה רבנו. שום קורונה לא הייתה עוצרת נהירה המונית לשם.
בדת היהודית אין מקום לשום סמלים מלבד קדושת אלוהים. אין סגידה למת. "לא המתים יהללו יָה ולא כל יורדי דומה", אומר תהילים. הרמב"ם, הפרשן הגדול של התורה מונה בין 51 כללים של "עבודה זרה" את הכלל "שלא להשתחוות לאבן משכית". רבות מן המצבות בימינו יש בהן חריטה ועיצוב. או שהמצבות עצמן בנויות כפסלים.
יתרה מזאת, הדת היהודית, בניגוד לדת הנוצרית, אינה זקוקה להיכלות או למזבח. היהודים מתפללים לא רק במה שקרוי "בית הכנסת" אלא גם בנפרד ממנו. בפולין מכורתי היו אלה ה"שטיבלעך" שהתרגום הגרמני הוא חדרים קטנים. והיו ה"שיטבעל" הגדול, שבה התפלל סבי, והחסידים הצעירים התפללו ב"שטיבעל", הקטן שלהם. המוסלמי מסתפק בשטיח ובכל מקום הוא יכול להשתטח עליו כשפניו למכה. יוצא מכלל זה היא הנהירה למכה בסעודיה והר-הבית בירושלים. וגם שם היה אסון ומאות עולי רגל אירנים נדרסו, כאשר ברקע קנאות פוליטית שהיא קטלנית. גם כאן האירועים האחרונים בירושלים שורשם בקנאות מוסלמית ויהודית, אשר מנוצלת לצרכים פוליטיים כל אימת שיש תקריות על ההר או בסביבתו.
זה אמור לגבי האנדרטה האולטימטיבית של העם היהודי - הכותל המערבי. הכותל הוא אחד מארבעת קירות התמך של הר-הבית ובמקור לא הייתה בו שום קדושה. זאת היא המצאה של עידן מאוחר יותר. הוא כן סמל לחורבנה של ירושלים בשעתה. ואין בו הילולות. ואלה המאמינים בסגולות הרשב"י, ומדובר ברוחו, ולא באתר שיש בו עצמות יבשות. והרי זאת אמונה תפלה, מבחינת דת היהודית, להאמין כי רוח האדם שורה בקרבת עצמותיו.
בפועל חרדים צעירים, בכול מקום אך בייחוד בארץ, בשל סדרת אורחי חיים נוקשים ומסגרת סגפנית שבהם הם נתונים כל ימות השנה, מחפשים להם פורקן ליצרים חסומים, ולכן ממדיי ההילולה. בדומה להילולה בעיר אומן שבאוקראינה על קברו של רבי נחמן מברסלב. ואגב, בשולי ההילולה באומן יש גם שרותי מין למי שזקוק לפורקן מסוג זה. ולגבי אלה ההלכה היא די ליברלית. אלא שבמירון מדובר במאות אלפים וזאת אנרגיה שלעתים פורצת כהר געש.
אני רואה לנכון להבהיר שאין לי כל השגות לגבי הילולות או שמחות המוניות, ובייחוד כאלה שמבוססים על מסורת ופולקלור. יש ברבים מהם יופי, חדווה וכמיהה, כל עוד אלה לא הופכות בלתי מרוסנות כמו עדר של באפלו דוהר. וכל עוד אלה אינם מכשיר בידי עסקנים פוליטיים כמו המפלגות הדתיות לאומניות והחרדיות, שהם יותר סוחרי הדת אשר מקדמה.
בכך הם, הם, שעוברים על הרבה "לאוו"ים בתורה. לטובת הפוליטיקה והסחר מכר שלה שמקדשת את האמצעים, לרבות אירועים שנגמרים באסון, כמו האחרון בהר מירון. האירועים האחרונים, שעדיין נמשכים, שגם מקורם בקנאות דתית, ראויים להתייחסות רחבה הרבה יותר.
