הדס בקצה הלילה

הספר הדס בקצה הלילה הוא ספר עצוב. הוא מביא את סיפורה של הדסה למפל שנפלה במלחמת העצמאות במבצע בן נון ב' שנועד לכבוש את משטרת לטרון מידי הלגיון הערבי ונכשל. הדסה, שהתנדבה להיות האלחוטאית של מפקד הכוח, נותרה אחרונה בזחלם לאחר שחבריה לכוח נפלו כולם, חלקם הצליחו להימלט על נפשם לשדות הלוהטים וזעקותיה לעזרה נמשכו שעות. לימים (1988) כתב מנחם תלמי שהיה עד שמיעה לרשת הקשר ממשלט בדרך לירושלים שלא היה קשור לקרב, את ששמע, לסופרת דבורה עומר שחקרה אודותיה (מתוך בלוג הספרנים): "לדבורה שלום, קיבלתי מכתבך בקשר לכתבה על הדסה למפל ז"ל. את הכרת אותה, כפי שאת כותבת, מגבעת-ברנר ולאחר מכן שימשה לך אחת הדמויות בספרך על ילדי-טהרן. אני לא הכרתי אותה ומעולם לא ראיתיה. אבל הכרתי את קולה והוא רדף אחרי שנים. לא השתתפתי בקרבות על לטרון, אבל באותה עת הייתי באחד המוצבים שמעל שער הגיא ובמכשיר הקשר שלי, שהיה זהה לאלה שהיו במשוריינים שיצאו לכבוש את המשטרה בלטרון, האזנתי למתחולל בעמק איילון. שמעתי את קולה, קול ברור ומאופק של נערה שנקלעה ללב הקרב הנורא וחסר הסיכויים. שמעתי את דיווחיה ומבלי שידעתי אל נכון היכן היא בדיוק. אבל הבנתי את הסיטואציה בה היא נמצאת. דיבורה וקולה היו מצמיתים. היה ברור כי היא מדברת כבר מתוך החדלון הבלתי נמנע וזה היה כמו מדקרות הקודחות בבשרך. הבשורות שהשמיעה מעל גלי האתר היו מרות. על-אף מצבה הנואש קולה לא בגד לה. ואתה יושב לך רחוק משם, לא מעורב פיסית, במתחם בטוח יחסית, מאזין לקולה של בחורה אלמונית שנשלחה ללב הקרב, לא יודע מי היא, לא יכול לסייע לה, מקווה כי יחול שם איזה מהפך פתאומי והיא תחלץ מכל העניין הזה. אבל שום מהפך כזה לא התחולל. קולה נמוג. עוד שמעתי את אלה שעמדו איתה בקשר אלחוטי קוראים לה שוב ושוב - ומענה אין. הבנתי מה שהם הבינו. שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית. שנים רדפה אותי הסיטואציה הזו: אתה שומע את מותו של האדם מעל גלי האתר. לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה. התחקיתי אחרי העקבות. הסתבר כי כותבי תולדות קרבות לטרון איזכרו אותה פה ושם. איתרתי את אחותה, אספתי את החומר, ניפיתי, כתבתי - והתגובות החלו זורמות. הרבה תגובות - של סתם אנשים ושל כאלה שהיו פה ושם במחיצתה, כאלה ששמורים עמם קצת זיכרונות, קצת תצלומים, קצת מכתבים. מה שמעניין ומעודד: גם בעידן העייף והציני הזה עדיין קיימת רגישות רבה והזדהות עם מורשת העבר ועם מי שנתן את נפשו כדי שמורשת כזו תוסיף להתקיים. בברכה, מנחם תלמי (5.6.1988) גלי מיר תיבון כתבה ספר מרגש שעוסק גם בתולדות חייה הקצרים מדי של הדסה למפל אבל לא פחות בתקופה הרלוונטית של מלחמת השחרור. הגעתם של העולים הצעירים לארץ ברובם ללא הורים, כאשר משפחותיהם הושמדו בשואה או עדיין נותרו במחנות על אדמת אירופה. היא מביאה את סיפורם של המתיישבים, את סיפורם של הכפרים הערביים ששכנו לצד הקיבוצים והמושבות, על יחסי הרעות ביניהם ועל גירושם מאדמתם על לא עוול בכפם. התיאורים די מזעזעים וכל שנותר לי הוא לקוות שיש בהם הגזמה. לתחושתי זהו תיאור המציאות הכולל גירוש, הרג וגם ביזה. אני מבחין בין צורך בפינוי כפר במהלך קרב, בטח כפר העוין לנו ומתנכל לסביבתו, לבין החלטה שאין לה הצדקה הנראית לעין לגירוש כפי שמתואר בספר. זהו גם סיפור אהבה בין הדסה הרצינית לקיבוצניק שבתחילה לא לקח אותה ברצינות יתרה וכאשר הוא משנה את עמדתו ומבין שנפשו קשורה בנפשה כבר מאוחר מדי. מלחמה היא דבר נורא ומדינתנו נקנה בייסורים רבים לא רק במלחמת השחרור אבל אין ספק שהשיא היה אז בקום המדינה. כמי שחוקר את התקופה ובעיקר את מעשי הגבורה שנעשו בה עלי לציין כי הוועדה לאותות הצטיינות שהתכנסה לאחר מלחמת העצמאות מצאה לנכון להעניק להדסה למפל את אות "מגן גיבורים 3". האות עצמו לא הוענק להדסה, כפי שלא הוענקו כ-1,200 אותות הצטיינות אשר אושרו על-ידי הוועדה הצבאית הרלוונטית ואשר בן-גוריון הטיל וטו על כלל ההמלצות. בן-גוריון עשה מעשים רבים ראויים לשבח ויש הטוענים שאלמלא דמותו ומנהיגותו ההיררכית לא הייתה קמה לנו מדינה. בכל הקשור להחלטתו שלא לכבד את המלצות הוועדה הצהלית, לדעתי, על מעשה זה לא תהיה גאוותו. אני מנסה כבר שנים לא מעטות ליצור מצב בו הצבא יבין את הטעות והעוול הנוראי שנגרם לאותם 1,200 לוחמים ולבני משפחותיהם ולתקן את ההחלטה האומללה הזו. כדי להבין אלו מעשי גבורה התרחשו במלחמת העצמאות אציין כי האות שהיה מוענק להדסה למפל הוא האות השלישי בחשיבותו של הוועדה (מקביל לעיטור המופת של היום). הספר מומלץ ומרגש. חבל שבכריכה לא מופיעה התמונה של הדסה למפל אלא של פלמ"חניקית אחרת. למו"ל הפתרונים.