אורית וולף: "אהבה בסי מינור" הוצאת "צבעונים" 2021, 90 עמודים.

נגני את חייך / כמו שאת קולחת בְּידַיך / את הבלָדה של שוּפן", כך בגב הספר, ואילו פרופ' רפי וייכרט כותב: "בהופעותיה המרהיבות ד"ר אורית וולף משמשת מדיום לגדולי המלחינים בארץ ובעולם. בשיריה נחשפות האישיוּת והאישה שמאחורי הפסנתרנית, חוברת ונפרדת, סעורת נפש ואֵם אוהבת לילדיה. השירים מגלים מסע חיים לירי שנע בין רומנטיקה שוּפנית לדרמה בטהוֹבנית בחיפוש אחַר רגעי אושר נחווים וחומקים". מילים כדורבנות, וכך היא חיה ומביאה לנו את רגשותיה ותחושותיה, מרגע של סיפוק לרגע של נחת, כמו מוזיקה שעולה ויורדת. היא מציגה את עצמה, "שמורה / בסגנון של פעם / גרסה משופרת ..." ואת השער הראשון לספר שיריה (ובו ארבעה שערים) היא מכנה, "הפרטיטורה של החיים", בו אפשר למצוא שירים בשם "נוקטורן", "חזרה גנרלית", "פסנתר", "שופן" או "קרשנדו", ועוד. היא אומרת, "כבר לא רואים / פסנתרי זהב / כבר לא שומעים / קלידי שנהב", וכאילו אמרה כי כבר לא שומעים דברים של אהבת אמת, לא עוד חשים פרפרים, כבר לא חווים את פעימות הלב. כי "אני שבויה / כמו בפעם הראשונה / מבקשת להפוך את הרגע / לפזמון". והיא מגלה לו דברים שנשים אחרות לא מגלות: "אתמול ביליתי עם גוֹגן / היום עם שוּפן / נברתי בבלדה / קִנַחתי בפנטזיה". והוא שותק. ויודע מדוע היא מספרת, מדוע הוא שותק. והיא יודעת, "צלילים מרפאים / שולים מכאובים מלבה ההלום..." שמא הוא רחוק ממנה, מלבה, שמא בודדה היא והפסנתר. "כלום לא יכלה לגנוב עוד / שעה זהֻבה של חסד"? היא שואלת בגוף שלישי, זר, אך "הוא בדממה / עשה אתה הרבה מוזיקה / ומעט אהבה". האם צלילי הפסנתר מנחמים? האם צליליו עושים אתנחתה לרוח? אולי כן. ולכן היא משמיעה לו דברים, שישמע, שיחשוב, שישקול: "הזמן פרַע פקדונו / צער קָנה חֶלקתו. // אבל בוא / אסֹף וחבֵּק / עדיין אפשר". ואתה לך וחבוק.

דליס: "אשליה של שקט בענן", הוצאת "חדרים" 93 עמודים.

צריך אולי לקרוא בעמקות איך היא עוד זוכרת ועודה חולמת את הבית שהשאירה שם, בארץ אחרת, והוא מהדהד את התפילה שנשמעה בו, בתוך לבה. יש בה בלבול מסוים, ובחילופי העונות היא מתגעגעת אל מה שהיה, בקיץ לחורף ובחורף לקיץ, והיא חרדה את חייה, חשה כי היא נמוגה בתוכם והם זורמים בה. זוהי המשוררת והסופרת. והאם לא כולנו שכותבים איננו אלא כמו קהל נידף, גם אם מאחורינו כבר חמישה ספרי שירה ושני ספרים פרוזה? הברכה הזו כשלעצמה דומֶה שאינה מספיקה עוד, אולי משום שהשקט הוא אשליה, אך העננים חולפים בו, בשקט הזה, ישנם ואינם. כי הד הבית ההוא לא פסק, וְעוֹנוֹת חיינוּ זוֹרמוֹת, כפי שׁהיא אוֹמרת: "בַּחֹרֶף חִכִּיתִי לַקַּיִץ, בַּקַּיִץ יִחַלְתִּי לַקֹּר / עֶמְדַּת בֵּינַיִם גָּרְפָה עָלִים דּוֹמְעִים..." והיא כמו ניצבת ביניהם, אינה יודעת במה לבחור, אינה יודעת מה טוב לה יותר בחייה. ואחר כך אומרת כי "בִּרְאִי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַצְמָם / נוֹצְרוּ כָּל חֶרְדוֹתַי", כשם שׁ"לְּעִתִּים פְּעִימַת מַיִם נוֹגַעַת בִּנְקֻדָּה בַּמֶּרְחָב / בָּהּ פּוֹרֵץ קלוּחַ אֵשׁ". האם כמוה עצמה, האם זה אשר מתרחש בתוכה? כי "מָה נִשְׁאָר לִי לָתֵת / בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי / פֶּרַח"? וכך היא אומרת כנבואה של פסק דין: "דְּבַר מָה יָבִיא עַצְמוֹ אֶל בְּרֵאשִׁית / מתּוֹךְ הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ יָבִיא". ואתה צא וחשוב על חייך ועל סופם, ועל החזרה אל ראשיתם של הדברים. "וְעַד שֶׁאֵדַע פֵּשֶׁר יָמִים אֵלֶּה / אֲהַלֵּךְ בְּתוֹךְ הַצֵּל", אומרת. "אוּלַי אֲנִי טִפּוֹת מְרַחֲפוֹת / אוּלַי אֲנִי שָׁעוֹת זוֹלְגוֹת". כך היא כותבת במקום אחר. ואני התרכזתי בחציו הראשון של ספר השירים בעיקר, כי שם היא חושפת את נפשה. ואני חש צורך להביא את השיר הבא במלואו, מתוך תחושה שזה הדבר שמהלך בתוכה: "מִכָּל הַפִּנּוֹת / יַרְהִיבוּ אוֹרוֹת שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתִּי. / וְאִמָּא אוֹמֶרֶת לִי: "בּוֹנָה ג'וֹרְנָדָה¹ / אֲנִי הֶחְזַרְתִּי חִיּוּךְ, / וּבְטוֹּבִי / לְרֶגַע / גָּמַעְתִּי אֶלֶף רִבּוֹא צְעָדִים / חֲזָרָה לַחֲצַר יַלְדוּתִי, / עֵץ הַתּוּת עֲדַיִן מֵנִיב פְּרִי". האמנם שָׁכחה. אולי בהתעסקות היום-יום. כמוני. כָּמוֹךְ וכָּמוֹךָ. כמו כולנו. ואולי אני טועה. כי כדבריה: "בְּתוֹךְ הַדִּמְיוֹן נוֹלָד סִפוּר / נֶאֱסַף דַּף הִגָּיוֹן לְדַף בִּדַּיּוֹן".

צפורה הלר-אלאור: "ובכל זאת מתלקח האור", הוצאת "שור-הלר"244 עמודים.

זהו ספר שיריה השלישי של ציפורה הלר-אלאור, ומסכם בתוכו הרבה שנות חיים של מי שנולדה בשנת 1925, ואינה אלא דור חמישי בצפת למשפחה דתית-לאומית. ספרה עב כרס ועמוס שירים, הוא ממואר בתחילתו ובסופו ולעתים במהלכו, ועל אף שהוא מכיל גודש של שירים, הוא נעים ונוח לקריאה, השירים קצרים ומכילים שורות מעטות. "בְּעִירִי בֶּהָרִים / רוֹחֲצוֹת רַקָּפוֹת עִם סְלָעִים". כך היא מתארת את צפת של אותם ימים, בשנת 1963, כ"עיר תהומות וכוכב", כשם השער הראשון של ספרה. שיריה כולם קצרים, כאמור ובלי כותרת, הם אומרים את שלהם, מתארים את ההרים שמסביב, את הבית בו גדלה, את התפילות ששמעה, ואת אביה, הרב אברהם זיידה הלר, ומקדשת בשיריה את זכרו וזכר אימה. ויש שאלו אמירות של תבונה שמשתרעות על שתי שורות בלבד, כמו "כְּגַל תַּחְרָה / עֲרוּכִים הֶהָרִים עַל הָאֹפֶק הַבָּהִיר". כיום, ברעמת שיער אפורה היא מביאה את חייה מאז, חיים של אישה צעירה שלמדה מדעי היהדות ופילולוגיה קלאסית באמצע שנות הארבעים, ועבדה במשרד מבקר המדינה בירושלים ובתל אביב במשך כעשרים שנה. "עֶרֶב קַיִץ / צִפֳּרִים טוֹווֹת שִׁירָן / כְּאוֹר סְבִיב עֵץ. / כָּבֵד הַזָּהָב בַּבְּרוֹשִׁים./ הָאֹפֶק רַךְ וּבָהִיר / כִּלְחִי נַעֲרָה", היא מציירת את ההוויה שליוותה אותה, ועל השבת בביתם היא אומרת: "גַּן פֶּרֶא / נִּדְלָקִים פְּרָחָיו / בְּעֶרֶב שַׁבָּת / נִּדְלָקִים נֵרוֹת הַנָּשִׁים". והיא שואלת שאלת חיים, "הִנֵּה יוֹרֵד מִן הָהָר משָׁה / הָאוֹר בְּעִקְבוֹתָיו / הוֹפֵךְ לַשְּׁלוּלִית / מִי יִכְרֹת לִי בְּרִית?" כך, בכל שיריה היהדות במרכז, עיניה הן עיני אישה יהודייה המודעת היטב ליהדותה, אך אישה חושבת. "מַלְאָךְ לָבָן כּוֹרֵעַ עַל דַּרְכִּי / כְּנָפָיו מְכֻנָּסוֹת / לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ קֹדֶם. / אוּלַי הַכֹּל מָלֵא / וְאָנוּ אֵינֶנּוּ רוֹאִים". כך היא מהרהרת, וטוענת כי "עֵינֵי הָרוּחַ נוֹקְבוֹת אֶת הַבָּשָׂר / לָרֶדֶת לְחֵקֶר חֲלוֹמוֹתָיו, לְפֵשֶׁר מִשְׁכָּנוֹ הַמּוּזָר". ובסוף הספר כמעט היא פונה אל האישי, העצמי, אל אהובה ואומרת, "כְּמִדְבָּר לֶאֱלֹהָיו / יִחַלְתִּי לְךָ / אֲהוּבִי בַּמִּדְבָּרוֹת הַשְּׁמָמָה". ועוד: "כְּמוֹ אֶל אֵל לֹא נִגְלֶה / אֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ, אֲהוּבִי מִמַּמְלֶכֶת הַבָּשָׂר". וכך היא תוהה על העולם, כדבריה: "חִידַת עוֹלָם נָמָה בִּי / אֶבֶן שֶׁל דְּמָמָה". כי אל לה להרהר בעולמו ובדרכו של בורא, כי "גַּם קֹשִׁי הוּא קְדֻשָּׁה / לֹא רַק הַדֶּרֶךְ. / חֵלֶק מִן הַזָּהָב הַחַי". וכך היא הולכת בדרכה. דרך של אמת ושל אמונה כי יהא אשר יהיה, בכל זאת מתלקח האור.

אסתי בר: "מפֻיסת עם החיים", הוצאת "צבעונים" 2022 96 עמודים.

"אסתי בר פרסמה שלושה ספרי שירה ורבים משיריה ראו אור בעיתונים ובכתבי עת והושמעו ברדיו." וגם, "היא מפויסת עם החיים, היא אופטימית ושמחה, שהרי תמיד יש אויר טוב אחרי הגשם." כך כתוב על גב הספר, כדבריה אחרי התאונה שקרתה לה וזמן ממושך הגבילה אותה. והיא מנסה לשכוח את זה שכבר הלך, שהרי כבר בתחילת ספרה היא כותבת, "מַסְתִּירָה אֶת שִׁמְךָ הַכָּתוּב בְּשָׁחֹר / שֶׁלֹּא אֶהְיֶה שְׁבוּיָה שֶׁלְּךָ." אלא שאינה שׁוכחת את הטוב שבו, את הטוב שהיה לה ועודה מקווה לו בתוכה, שהוא יבוא, אולי הוא או אולי אחר. והיא "יוֹדַעַת שֶׁהוּא יָבוֹא כְּמוֹ אָבִיב מְלַטֵּף בְּקַרְנֵי אוֹר. / אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא יָבוֹא כְּמוֹ מָטָר מַרְוֵה לִנְשִׁיקָה." כי, כך היא מאמינה ואומרת, "תָּמִיד הִשְׁאַרְתִּי חַלּוֹן פָּתוּחַ / גַּם אִם הוּא חוֹרֵק מֵחֲלוּדָה אֵל הָעוֹלָם / וְיָדַעְתִּי שֶׁהוּא כְּבַר יִמְצָא אֶת הַדֶּלֶת." כִּי "אַהֲבָה צְרִיכָה בַּיִת." אֲבָל, הִיא אוֹמֶרֶת גַּם, "אַתְּ חַיֶּבֶת לְצַיֵר בְּעִפָּרוֹן פֶּחָם שָׁחֹר / דֶּרֶךְ לְלֹא מוֹצָא." ולמה? מדוע דרך ללא מוצא. מיהו שלוחש לה את הדברים האחרונים? זו לא אמה, המחזקת אותה ומלווה אותה באהבה, לא אמה, הנוטעת בה תקווה תמיד. זו היא עצמה בשעות של חוסר תקווה. והיא מספרת על אמה בזיכרון אוהב: "אִמִּי סָרְגָה כָּל יוֹם סְוֶדֶר לִילָדַי / פּוֹרֶמֶת יָשָׁן, מוֹסִיפָה שׁוּרָה בְּצֶבַע אַחֵר / סוֹרֶגֶת חָדָשׁ בְּשׁוּרוֹת הַמְּסַפְּרוֹת סִפוּר חָדָשׁ", ואומרת לה, בצרפתית, "רִקְדִי. יַלְדָּתִי, רִקְדִי", כי "כָּל הַפְּרָחִים נוֹבְלִים בַּסּוֹף / מֵתִים, אָמְרָה." ו"תַּאֲמִינִי /הָאוֹר נִמְצָא בְּתוֹכֵךְ / סְבִיבֵךְ כְּהִלָּה מְעֻטֶּרֶת נִצּוֹצוֹת." ומתוך ההמתנה הזו היא חולמת על צאצאיה, ואומרת כי "בְּזִקְנָתִי אֵשֵׁב עִם נֶכְדָּתִי עַל הַסַּפְסָל / בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת וּבְפָנִים מְקֻמָּטוֹת / בְּגוּף שָׁבוּר וְיָדַיִם רוֹטְטוֹת." משום, עוד אומרת בצניעותה, שֶׁ"מֻּתָּר לְךָ לַחֲלוֹם / עַד גֹּבָה הַפָּנֵל / אֲפִלּוּ הַחֲלוֹם / לֹא הֵעִיז לַחְלֹם / יוֹתֵר לַגֹּבָּה." כי אני, מצטנעת עוד, "לֹא נוֹלַדְתִּי חָצָּבָ תָּמִיר / לֹא הָיִיתִי סַחְלֵבּ מַרְהִיב / אֶלָּא פָּרַח בָּר קְטַנְטַן וְיָפֶה בְּעַלְעַלָּיו..." ואנחנו נצא ונלמד על צניעותה, על פשטותה, על האמת שלה. היא כבר התפייסה עם החיים.

יהורם גלילי: "פוטו מלחמה", הוצאת "חדרים" 2022 68 עמודים.

זוהי מהדורה חדשה של הספר, משובץ באיוריה המעודנים של גבי קזן וריח המלחמה עוד שרוי בין דפיו? כי כך הוא כותב: "ספר זה התחיל להיכתב במוחי החל מהיום, שבו גיליתי שאני נקרא על שם מפקדו של אבי שמואל, קצין אמיץ לב בשם יורם אלישיב ז"ל שנהרג בקרב העקוב מדם בגבעת התחמושת, יחד עם רבים מחבריו של אבי מפלוגת הצנחנים". כך בפתח הספר, ואנו רואים עדיין את הלוחמים נופלים שם על קידוש המקום ההוא גם במחיר דמם שנשפך, בעוד כוב עליהם המשורר בעט מדמם. על כן מה מתאים יותר ככותרת לספר הזה מאשר הכותרת שניתנה לו, ורואים בדימיוננו איך נפל אותו יורם הי"ד באותן תעלות ארורות, ומה עבר בנפשו של אותו ילד שכתב עם התבגרו את השירים שניתנת שוב ההזדמנות לקרוא אותם עכשיו. בוודאי המו בו מיעיו, כפי שהומים מיעינו למקרא הדברים, בוודאי כאשר הוא כותב לזכר אחד הנופלים: "אַבְנֵי הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי קְמָטֶיךָ,/ צְעִירִים קִבְרֵי חֲבֵרֶיךָ,/ דִּמְעוֹתֶיךָ חֲנוּקוֹת בָּאָבָק, ..." והוא אומר, "אֱלֹהִים / מִסְתַּתֵּר כְּמוֹ אֲפִיקוֹמָן / בְּנִבְכֵי שְׁמִי וְנִשְׁמָתִי..." כי "נוֹלַדְתִּי בֵּינוֹת הַמִּלְחָמוֹת,/ אַחֲרֵי שֵׁשֶׁת הַיָּמִים וְהַהַתָּשָׁה, / לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים וּלְבָנוֹן - / הָרִאשׁוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה". והלא רובנו כך, בין המלחמות, בארץ השסועה. והוא מקלל את האדמה ההיא, שבלעה דם לוחמים: "הֲרֵי הַגִּלְבֹּעַ הָאֲרוּרִים, / אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם / בְּתֹם הַקְּרָב הַקָּשֶׁה". אכן ספר עם ריח מלחמה, עם ריח הרוגים, עם ריח של מדינה אשר מותקפת תמיד שאינה יודעת מנוחה. וכיצד יחוש המשורר בעת ההיא, בארץ הזאת אם לא כך: "מְהַדֵּק אַתְּ פִּי הֶעָט לַנְּיָר / כִּקְנֵה אֶקְדַח אַל הֲרָקָה, / מְפַזֵּר כִּתְמֵי דָּם כָּחֹול / וְשִׁבְרִי אוֹתִיּוֹת בֵּין הַשּׁוּרוֹת". הזיכרונות אינם מניחים לו, גם לא המראות של גיבוריו הלוחמים, ושמותיהם כמו "עָלִים מַצְהִיבִים נוֹשְׁרִים לְאִטָּם / כְּמוֹ דַּפִּים, הַנִּתְלָשִׁים מִסֵּפֶר הַחַיִּים". והוא מדבר אל האיש שרצה בשלום ואומר: "פָּרַשְׂתָּ כִּפּוֹתֶיךָ אַל יוֹנַת הַשָּׁלוֹם,/ רָקַמְתָּ מְדִינָה מַבְדְּלֵי חֲלוֹמוֹת, / סִכוֹת בְּטָחוּן וְקַוֵּי הַפְרָדָה..." ואיה הוא, איה האיש אשר חלם כל אלה, כי נראה שהייתה שסועה הארץ ותיוותר שסועה. והלוואי נתבדה. הלואי יהא גורלה שונה.

חני מירון: "עץ התות כבר לא שם", הוצאת "מיטב ארגמן" 2022 90 עמודים.

"צֹּרֵף הָיָה סָבִי / הִתִּיךְ תְּפִלּוֹת בְּזָהָב / שִׁבֵּץ אֲבָנִים טוֹבוֹת בִתְחִנָּה וּבַקָּשׁוֹת". כך מתחילה חני מירון את ספר שיריה הראשון, והיא כבר אישה בוגרת שמאחוריה נכדים, וכך היא מוסיפה לכתוב את זיכרונה ואת הנוסטלגיה המלווה אותה בדרכה. והיא כותבת לקראת סופו, בשער "קצרים" המצומצם, בהם היא מביאה אלו תובנות חיים: "אָדָם בּוֹנֶה עַצְמוֹ מֵרֹבֶד סִפּוּרִים / אֶחָד לָעוֹלָם, שְׁנַיִם בַּלֵּב / כָּל הַשְּׁאָר - חֲלוֹמוֹת". אכן דברים כדבעי, והיא מביאה לנו את אותם שניים שבלבה בלא לחסוך מאיתנו את רגשותיה לאשר היה ולאלו שהיו, כאשר עיקר שיריה מופנים לסבתהּ, לסבה, לאימה, אותם היא מוקירה מכול, וביניהם שירים על החיים בכללותם ועל מהותם של אותם חיים שחייתה עד כה. שירתה היא שירה נוסטלגית, רגשנית, המתארת את עבר משפחתה ואת רגשותיה אל דמות זו ואחרת ואל מקומות שהותירו רושמם, כפי שהיא אומרת, "כָּל נְקֻדָּה בָּעִיר הִיא סֵפֶר רְגָשׁוֹת פָּתוּחַ / מַעֲלֶה פְּצָעִים יְשָׁנִים / חֶלְקָם פְּתוּחִים, חֶלְקָם הֶעֱלוּ גֶּלֶד". ועל העבר בכלל היא כותבת, "בִּמְעָרַת חֲלוֹמוֹתַי אָבַדְתִּי / בּוֹחֶנֶת תֹּם שֶׁל אָז / בְּחוּשִׁים שֶׁל עַתָּה". כמו גַּם, "וְנֶכְדִּי הַקָּטָן / הַלּוֹפֵת אֶת רַגְלִי / הוּא הָאֶשְׁנָב / אֶל אוֹתָם מַרְאוֹת נוֹשָׁנִים". אכן אנו אובדים ברוחבו ואורכו של העולם, נפשנו הם זיכרונותינו, מעשים אשר עשינו, דרכים אשר עברנו, עד כי "בְּסִמְטָה אַלְמוֹנִית / בְּעִקּוּל לֹא מֻכָּר / פּוֹגֵשׁ אָדָם אֶת עֲבָרוֹ". והיא משערת כי "בַּיּוֹם בּוֹ הָעֶצֶב / יִדְחַק סֻלָּם חֲלוֹמוֹתַי / וְזִכְרוֹנוֹת נְּעוּרַי / אֵדַע כִּי / זָקַנְתִּי.' אומר כי ריח של אמונה עובר על הדברים שבשירים לאורך הספר, וכך היא אומרת, בשורות הראויות לסיומו של ספר השירים הראשון הזה: "אֲנִי, חַנִּי בַּת רִבְקָה וְחַיִּים לְבֵית בַּהֲלוּל / מָעֲלָה בְּשִׁיר וּבְפִיּוּט מָסֹרֶת אֲבוֹתַי / כִּנְגִינַת הַלְּוִיִּים / מִיָּמִים רְחוֹקִים." ואכן כן, ימים רחוקים יוסיפו להכות בנו, והלוואי יכו בנו בברכה.