יום האהבה הבינלאומי היה השנה גשום במיוחד. הרוחות שרקו והשמיים דמעו. אמרתי למורעב: פנה לי ערב ואראה לך את העולם. בספק רב, הוא הסכים לפנות שעתיים וביקש אוכל אסיאתי. טוב שכך. להראות לו עולם קצת גדול עליי עכשיו, אני עוד בהחזרי חובות מתאילנד. ובכן, יממה קודם לכן, כבר רקחתי את התמהיל המושלם לערב של אהבה: מסעדת "זוזוברה" (וי על האסיאתי). מתנה שהוא ודאי יחליף (וי על שורה באשראי) ולילה מלא תענוגות (מישהו נבח דוגי סטייל?).
נכנסנו למכונית הקטנה ונשפנו עצמנו למוות. עד מהרה, כבר לא ראינו דבר מלבד שמשה אפופת נשימות של גבר ואישה רעבים. כשיצאנו מהמכונית, עטופים בכל שכבה אפשרית, חשבתי שזה יהיה רומנטי אם אקפוץ על השלוליות כפנתרת רחוב מהוללת תחת מטריה אחת עם המורעב. הבעיה הייתה שכל רכב איים להתיז עלינו פרץ של מי ביוב מהולים במי גשמים, מה שגרם לי להיראות כמו חמוס במנוסה וכך, בשנייה, איבדתי את אפקט הרומנטיקה. פרועי שיער, נכנסנו למסעדה שהייתה מלאה באדם.
מלצרים התרוצצו להם בין השולחנות, צלחות עם מטעמים צבעוניים נשקפו מכל עבר ומקרני ענק עיטרו את הקירות. העשן היחיד שנידף במקום מגיע מהמטבח. מאוחר יותר אנו מגלים שמדובר במסעדה הראשונה בישראל שכבר מיום הקמתה, לפני כשמונה שנים, קיבלה על עצמה את חוק איסור העישון. המוטו כאן הוא בריאות. אנחנו מובלים אחר כבוד לשולחן ארוך ומשותף, אשר מייחד את עיצוב המקום. הכיסאות נטולי משענת והתחושה היא של משפחה אחת גדולה ורעבה. אני תוהה אם נשיג את אפקט הרומנטיקה במקום ומתבדה. מצד אחד, אתה בהחלט יכול לפטפט מבלי שהזר הצמוד אלייך יידחף לך לשיחה. מצד שני, אם המטרה שלכם היא לחישות זימה וכוס יין במשך שלוש שעות, זה לא בדיוק המקום.
"אין לנו מנות פתיחה, אצלנו מה שמוכן ראשון - יוצא", מסבירה לנו מלצרית חביבה ומוסיפה: "יש לנו צלחות קטנות, צלחות חלוקה וצלחות גדולות". אנחנו שואלים אותה אם זה מחשב בידה או שהיא סתם שמחה לראות אותנו. "זה מחשב", היא עונה וסוגרת את חלון ההזדמנויות למנאז' א-טרואה. "בזמן שאתם מזמינים, אני כבר מעבירה את הבקשה למטבח, מה שמזרז את השירות". אני נוטה לפקפק ביכולות המיסטיות של האייפוד הקטן הזה, אך משתפת איתו פעולה. במסגרת הצלחת הקטנה הזמנו שיפוד פרגית ברוטב בוטנים אינדונזי (19 שקל), צלחת החלוקה שלנו הייתה סלט סירלוין חרוך (39 שקל), ו"בנג בנג" (43 שקל) זכתה בתואר הצלחת הגדולה.
לא הספקנו לומר "מחשב לכל מלצר" והבנג בנג שלנו כבר הגיע - אטריות ביצים, חזה עוף, מלפפונים בצלי שאלוט וכוסברה ברוטב בוטנים חריף. מדובר במנה חריפה-מתוקה עם מרקם מעניין. מבלי משים, אנחנו מקבלים את שיפוד הפרגית הנפלא (מדובר בשיפוד אחד) בהגשה צדדית וזריזה ומיד לאחר מכן, זוכים לסלט הסירלוין החרוך. השם קצת מפחיד אך בפועל מדובר בסלט נפלא העשוי מעלים ירוקים, נתחי בקר נאים ותפוזים עם תיבול מקורי של שומשום בתחמיץ יוז'ו פיקנטי. כדי לבלוע את הכול בקלות, הלכנו על סאמוי קוקונט (שייק חלב קוקוס ודבש דקלים קפוא - 16 שקלים), שניתן לקרוא לו גם "אפשר עוד?", ובורה בורה (מיץ על בסיס פירות העונה ופירות טרופיים - 16 שקל) שאפשר גם לקרוא לו "בוא'נה בוא'נה".
"תרצו קינוחים?" שואלת המלצרית המחושבת. בצעד אמיץ, אנו מחליטים להשתהות. חמש דקות מאוחר יותר (שווה ערך לנצח במושגי זמן של מלצרים), אני נכנעת ומבקשת את מנת הסניקרס. לקח לו שתי שניות, לסניקרס שלי, להגיע: שכבות של שוקולד בלגי, קרם בוטנים ופצפוצי אורז (33 שקלים). אני בולעת את המנה בקצב של עבודת המלצרים. כלומר, מהר. מהר מאוד.
שעה ושלוש מנות מאוחר יותר, אנחנו כבר בחוץ. הגשם פסק ולקח לנו עשר דקות להגיע למכונית. בזמן הזה, אני חושבת לעצמי, שולחן של עשרה אנשים כבר קיבל את כל המנות שלו והספיק להזמין קינוח. אז רומנטי זה לא. אבל כשהבטן מלאה ומאותגרת טעמים, לפעמים לא צריך יותר מזה. בינינו, רומנטיקה מוערכת יתר על המידה.