היום לפני 348 שנה, נערך קרב ליטל ביגהורן בין רג’ימנט הפרשים השביעי של צבא ארה”ב לכוחות ילידים אמריקניים משבטי הלקוטה והשאיין. בשנות ה-70 של המאה התשע-עשרה גבר המתח בין שבטי הילידים (“האינדיאנים”) לבין המתיישבים האמריקנים במישורים הגדולים, והילידים נדחקו מערבה וצפונה. למרות נסיונות ההסדרה של הממשל האמריקני ליישוב הילידם בשמורות, יצאו כמה מן השבטים ל”מערכת הגבעות השחורות” ב-1875 נגד הממשלה והמתיישבים. במהלך חודש יוני של 1876 ניסו 3 רג’ימנטי פרשים לדחוק את הילידים חזרה לשמורות. הרג’ינט השביעי בפיקודו של גנרל ג’ורג’ קאסטר, ש”נהנה” כבר מרקורד של רדיפה חסרת-רחמים אחרי הילידים, מנה כ-650 איש. משגילו סייריו של קאסטר את המחנה האינדיאני הגדול סמוך לנהר הליטל ביגהורן, הוא האיץ בחייליו לתקוף, למרות אזהרות של חלק מסייריו. אחד מהם, מיץ’ בוייאר, אמר לקאסטר: “הייתי עם האינדיאנים האלה כבר שלושים שנה, וזהו המחנה הגדול ביותר ששמעתי עליו“. קאסטר לא שעה לאזהרות, אך בסיומו של קרב קשה ואכזרי נהרגו על הגבעה שבה נלחמו לפי המסורת האמריקנית “עד האיש האחרון” כ-280 חיילים, כל חיילי 5 הפלוגות של קאסטר, ובהם קאסטר עצמו, שני אחיו, גיסו ואחיינו (שהיו אזרחים בכוחות הסיוע ליחידות הלוחמות). שמות מנהיגי השבטים הילידים כמו “סוס משוגע” ו”השור היושב” נכנסו להיסטוריה ולמיתוס האמריקני. קרב ליטל ביגהורן היכה בתדהמה את הציבור האמריקני הלבן בשנת המאה לעצמאות ארה”ב, אולם מבחינת הילידים היה זה סוף המערכה. הכוחות התפזרו וחזרו לשמורות, והצעות של ממשלת ארה”ב לגבי תחומי קרקעות ותשלומים לשבטים לא התקבלו. עד היום מסרבים צאצאי שבט הסוּ לקבל את הפיצויים ממשלת ארה”ב על שטחי “הגבעות השחורות” שנלקחו מהם, ודורשים לקבל חזרה את השטח.