"עוד ניצחון כזה..." ואבדנו, הוא יצירת מופת בכתיבה צבאית. שמשי ביצע תחקיר מפורט ל-10 קרבות במלחמת לבנון השנייה, תוך שהוא מתמקד בתפקודם של מפקדי גדודים. הממצאים מדאיגים ובחלק מהמקרים מזעזעים ממש.
רוח הלחימה כפי שהתגלתה בקרבות רבים פשוט נעלמה בכל הקשור לתפקוד המפקדים בדרג המג"דים ולעיתים גם בדרג המח"טים. התמהמהות בביצוע המשימות עד כדי אי-ביצועם, חוסר חתירה לביצוע משימות שהוכתבו על-ידי הדרגים הממונים, שימוש בתירוצים שונים לאי ביצוע המשימה, הימנעות מסיכון הכוחות תוך כדי הפקרת העורף האזרחי למטחי טילים חוזרים ונשנים ועוד ועוד.
הרבה מהכשלים של מלחמת לבנון השנייה נחשפו גם בוועדת החקירה שאחריה וגם בחומר כתוב שפורסם תוך כדי המלחמה ולאחר-מכן, אבל מעולם לא נחשפתי להיקף בעיות כזה המנותח בצורה קרה ומקצועית כפי שהספר של שמשי מביא.
שמשי שהיה מג"ד טנקים במלחמת יום הכיפורים ואף זכה לעיטור המופת על תפקודו יכול לדבר ולבקר בצורה חופשית ומוסרית. הוא כבר היה שם, הוא תפקד חת אש תוך סיכון חייליו ויש לו את מלוא הזכות לכתוב את שכתב. שמשי מביא בספרו תחקיר של כל קרב בנפרד ולאחר-מכן מעלה סוגיות פיקודיות וערכיות בקרב עצמו. הוא מציין את הפעילויות הראויות לשבח, תוך שהוא מציג את האפשרויות שניצבו בפני המפקדים ואת ההחלטות שקיבלו לבסוף.
הוא לא חוסך את שבטו מחד-גיסא, אבל גם מעלה על נס את תפקודם של המפקדים שהצטיינו בניהול הקרב, בין אם זכו לצל"ש על מעשיהם ובין אם לא.
ניתוח קרב הסלוקי של גדוד 9 הוא מרשים ביותר. אני שכבר קראתי לא מעט על קרב זה, נחשפתי לראשונה לפרטי האירועים כפי שחשו המפקדים הזוטרים והחיילים שהיו תחת האש, סיכנו את חייהם בהצלת חבריהם ונקלעו לסיטואציות בלתי אפשריות כפי שרק קרב מסוגל לייצר.
לא קראתי תחקירים צה"ליים על הקרבות, אבל לתחושתי עבודה מעין זו לא נעשתה תוך התמקדות בסוגיות פיקודיות ופחות בחילוץ נפגעים.
ערך חילוץ הפצועים זכה למקום נכבד במלחמת לבנון השנייה וכך גם מרבית הצל"שים שחולקו אחריה עסקו בנושא זה מאידך ערך השגת המטרה נשכח וגדודים רבים שקיבלו משימת כיבוש של כפר בודד עם מספר קטן של אנשי חיזבאללה לא ביצעו את משימתם כלל או ביצעו אותה בלוחות זמנים ארוכים מהמתוכנן. נושא זה עלה מעט מאוד בתקשורת והשאלה המרכזית הנשאלת היא האם צה"ל למד את הלקח, האם הופנמו הלקחים הדורשים שינוי?
שמשי מעלה מצבים לא מעטים בהם החיילים הפשוטים או המפקדים הזוטרים חשו שניהול הקרב אינו סביר. בחלק מהמקרים הם צייתו לפקודות ובחלק אחר שאלו שאלות. במצבים שהתמיהה על הגיון הפקודות חזרו על עצמם שוב ושוב היו גם סירובי פקודה והתעמתות עם מפקדים בכירים. צבא בנוי על משמעת וציות כמעט עיוור מאידך מפקדים מצופים לתת פקודות הגיוניות וברורות. כאשר מפקדים בכירים (בדרג של מפקדי אוגדות, מפקדי חטיבות ומפקדי גדודים) נותנים פקודות שהם עצמם אינם מבינים את פשרם, אל להם להיות מופתעים שחייליהם העומדים להסתער מול האויב ישאלו שאלות ואף יגנו על חבריהם מפני פקודות הרסניות. זה לקח משמעותי שעל הפיקוד בצבא להפנים.
ביקורת אחת יש לי על הספר. בניגוד לתחקיר צבאי שבדרך-כלל לא זוכה לפרסום בציבור, תחקיר זה יצא כספר המפורסם לכל. שמשי מציין את שמות המפקדים בדרגים השונים ואת תפקודם. נראה לי שמפקדים אשר תפקודם היה חלש, שלא לומר בעייתי, זכאים לפרסום שמם בצורה חלקית בראשי תיבות או בכל דרך שתשמור על פרטיותם. אף אדם כולל מפקד בצבא אינו יודע כיצד יתפקד תחת אש ורבים מהמפקדים במלחמת לבנון השנייה נכנסו לקרב אמיתי בפעם הראשונה בחייהם, הם זכאים ששמם לא ירשם לדראון בציבור בטח כאשר לא פעלו כפי שפעלו ברשלנות או בכוונה רעה.
שמשי בספרו זה מהווה פה למרבית הדרג הקרבי בציבור שלחם במלחמת יום הכיפורים ואף לפניה. דור זה ואני ביניהם חוו תסכול כבד לפני מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה על זניחת עקרונות לחימה ידועים, על חוסר אמון של הגייסות כנדרש ועל לחימה מתמשכת לא הגיונית מול כוחות אויב קטנים משמעותית ביחס לכוחות צה"ל התוקפים. מאז מלחמת לבנון השנייה עברנו סבבי לחימה נוספים שתוצאותיהם לא משדרים אופטימיות.
ספר זה ראוי שיקרא בעיון רב על-ידי כל הדרג הפיקודי של הצבא לפחות מרמה של מפקדי פלוגות ובמערכת צבאית היררכית כמו צה"ל הייתי מטיל משימה זו ודיון בעקבותיה תוך בקרה שאכן בוצעה. גם זה חלק מלקחים שעל הצבא להפיק.
מומלץ ביותר.