השנה עלתה השירה העברית לכותרות, מפני שכמה משוררים הלכו לעולמם, והיתה זו הזדמנות לחובבי שירה להביע את דעתם בסוגיה.
מבלי להיכנס לטיבם של השירים שכתבו המשוררים, ברצוני לומר כי לשירה יש תפקיד חשוב, אבל השירה העברית מעולם לא מילאה אותו.
התפקיד של השירה הוא לחבר אותנו אל מחוזות החיים. אבל המשוררים שבדרך כלל זוכים להתפרסם הם המשוררים המאדירים ומעצימים את המוות. בארצות הברית היתה זו סילביה פלאת, שהתאבדותה הפכה אותה לדמות רומנטית הנערצת על רבות שניסו להיות כמוה.
בארץ עדיין לא זכינו לדמות רומנטית כזו, המוות של שאר המשוררים היה מוות טבעי. אבל לאחרונה זכינו גם אנחנו למשוררת מתאבדת – ומיד החל הפסטיבל.
הושמעו כל מיני קולות – שמתוכם נשמעה מעין התנצלות – כיצד לא דאגנו לך בחייך, כיצד נתנו לך למות. זוהי האשמה שמרגישים אנשים שבני משפחתם התאבדו. הם מרגישים אשמה. אבל אף אחד לא חושב שמי שהתאבד קיפד את פתיל חייו במו ידיו, הוא אחראי על כך, וסיבותיו שמורות עמו.
מי שמתאבד הוא אדם אנוכי, אגוצנטרי, החושב רק על עצמו. לא צריך להכתיר אותו בכתרים. הוא משאיר מורשת של מוות ושל כאב, אבל בתורת ישראל כתוב "ובחרת בחיים."
אני יודעת שהכתבה הזו תעשה אותי לא פופולרית, כי כולם נהנים מאוד עכשיו לספוד לדליה רביקוביץ.
אבל מישהו צריך להיות הילד שצועק שהמלך עירום.
ואין מישהו כזה עכשיו, לפחות לא בתחום הזה.
אז אני לקחתי על עצמי את התפקיד.
ולקחתי אותו מפני שגם אני, כמו כולכם, הייתי מושפעת ממנה, וחשבתי שלהיות עצובה ומדוכאה זה דבר מאוד לגיטימי. השירים הראשונים שלי, וכמעט כל השירים שכתבתי לפני שהתחלתי ללמוד קבלה, הם שירים עצובים ומדוכאים. גם אני הייתי שבויה בידיו של המוות. אבל הצלחתי לצאת משליטתו. הבנתי שטעיתי, ושבכל פעם שבה רציתי להתאבד בעצם הייתי אנוכית, וחשבתי רק על עצמי.
אם הייתי עכשיו בגיל ההתבגרות, הייתי אולי גם מנסה להתאבד כמוה, כי הרי היא כל כך נערצת, אז כל מה שהיא עושה צריך לעשות גם, והרי גם מלמדים את שירתה בתיכון – אז בוודאי זה לגיטימי להתאבד.
היו עוד מפורסמים שהתאבדו, כל מיני זמרי רוק – קורט קורביין, למשל, והוא עשה זאת כנראה בהשפעת סמים. התרבות המנוונת של המוסיקה המערבית גורמת להתפשטותו של כאוס נוראי, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. ושכסוף סוף זמרת כמו מדונה גילתה את הקבלה, את הרוחניות, את החיים, והיא חוזרת בתשובה במובן הרוחני, מלגלגים עליה ללא סוף, מבלי להבין את התפנית הגדולה שעובר העולם, מזמרים ומשוררים שמעריצים את המוות לזמרים ומשוררים שמעריצים את החיים.
הערצת החיים היא הצו ששירה צריכה לאמץ לעצמה, ולא להיות שופר למוות ולכאב. זוהי בשורה שחייבים להביא אותה לאנושות, ויפה שעה אחת קודם.