מראשית המלחמה/אינתיפאדה/מאבק, ישנו דגש בכלי התקשורת השונים על קבוצות שונות משכבות העם השונות המביעות התנגדות לדרך בה מבוצעת הלחימה, הלגיטימיות של הלחימה ודברים אחרים אשר ספק היו מתקבלים במדינות אחרות הנמצאות גם הן במאבק בטרור.
המתנגדים האלה, כפי שרבים וטובים ממני כתבו ואמרו בעבר, פוגעים בחוסנה של המדינה בשלל דרכים: הורדת המורל בקרב הכוחות הלוחמים המפקפקים בצידוק דרכם ובהכרת התודה של המדינה, חיזוק ידם של הטרוריסטים החושבים כי זריעת הטרור (פחד ואימה) אותה הם מבצעים מזה 80 שנה (1920) מתחילה לגלות תוצאות ולפורר את המרקם העדין של החברה הישראלית.
קבוצות אלה לא היו מצליחות לגרום לתהודה כזו ללא סיוען האוהד של כלי התקשורת. כלי התקשורת טפחו קבוצות אלה וסייעו להן רבות. ימים ארוכים דנה התקשורת בקבוצת הסרבנים שמנתה כ-150 איש, ולא ציינה כמעט את קבוצת ההתנדבות של מאות לוחמי מילואים שהצהירו כי הם מתנדבים לשרת ולהגן על המדינה.
אינני מבין, מדוע אותם אלה המנסים לרפות את ידי המדינה, כמו הסרבנים והשמיניסטים שכתבו לראש הממשלה (לפני כחצי שנה) מקבלים פתחון פה מעבר לכל פרופורציה, ופוגעים במזיד במוראל המדינה?
האם בתוך המלחמה הקשה שנכפתה עלינו, לא יכולה התקשורת לעודד את הציבור אלא לנסות לעודד דווקא את אויבנו ולהתנכר למדינה? מדוע שדרנית שאמרה שאינה יכולה לאמר "מטוסינו חזרו בשלום מבסיסם?" ממשיכה לשדר בערוץ הממלכתי?
אינני רוצה בשידורי תעמולה זולים, אינני רוצה עיתונות מגויסת, אך ודאי שאינני רוצה תקשורת המעודדת את האויב ואת מפוררי החוסן הלאומי.