במלחמה כמו במלחמה, כל הדרכים כשרות. 550 הרוגים בשנה הן 550 משפחות שהשמש לא תזרח עוד בחייהן. זה אלפי משפחות שייסעו לבית לוינשטיין בשנים הבאות יותר משיסעו לסופר. תאונות הדרכים אינן קורות, הן נגרמות. הן נגרמות כתוצאה מסכלותם הבהמית של יושבי הגה, שיכורי ביטחון וקהות החושים של מי שיכולים לצמצם את הטירוף באופן דרמטי ואינם עושים זאת.
במלחמה יורים כדי להרוג. במשימה זו פועלים כדי להציל חיים. המטרות הפוכות אך הדרכים שוות. במשימה לאומית של הצלת בנינו ובנותינו ממרתפי אבו כביר, צריך לקבל החלטות קשות ולא פופולריות וצריך גם לקיימן. נקודה. הנה כמה מההחלטות הרצויות:
"יוכל לקבל רשיון נהיגה רק מי שמלאו לו 21 שנים";
"נמצא נהג אשם בגרימת תאונה עם נפגעים, יישלל רשיונו לשלוש שנים ויחודש רק לאחר מבחן נהיגה רשמי";
"יוכל לקבל רשיון נהיגה רק מי שמלא חובת התנדבות בביה"ח בית לוינשטיין או מוסד דומה במשך 3 ימים";
"יושבת כל רכב פרטי ליום אחד בשבוע - יום שבתון רכב עפ"י בחירת בעליו";
"הממשלה תקציב מליארד שקל להצבת רשת מסועפת של מצלמות דרכים לאיתור מהירות רכבים בכל דרך מהירה בישראל";
"על הרשויות המקומיות להתקין פס האטה (גבשושית) בכל כביש פנימי בעיר ובמרחק שלא יעלה על 400 מטר זה מזה";
"תונהג הנחה מתגברת בביטוחי רכב, כשכל שנה ללא תאונה תפחית 5 אחוז עד למכסימום 90 אחוז הנחה בביטוח רכב מקיף לנהג לאחר 19 שנות נהיגה. הממשלה תממן את ההפרש מול חב' הביטוח";
רוצים עוד? זה לא דמיון ולא חלום באספמיה. זה אפשרי אם יהיה שר תחבורה רציני וישר בישראל, אם שרי הממשלה יהיו בני אדם לכמה דקות של החלטה גורלית.
אם יקום מנהיג ויאמר - עד כאן. נהיגה היא מעבר בני אדם מנקודה לנקודה. זו לא הנאה ולא הובי. יעברו מנקודה לנקודה רק בני אדם בוגרים אחרי "טראומת" בית לוינשטיין, והם יעשו זאת לאט ובסבלנות. ואם לא - ייענשו באופן אגרסיבי. מי שלא מעוניין לנהוג על פסי האטה ולהיות במעקב טורדני של מצלמות "העין הגדולה", מוזמן לסוע בתחבורה צבורית. עדיף ברכבות העתיד המתוכננות ברחבי ישראל.