אם נרצה בשלום וניקח אחריות על מעשינו, רק אז נעלה על הדרך לשלום. הגזענות יצאה מהארון ואנחנו רוצים שהערבים יעופו לנו מהעיניים, שלא נראה אותם ולא נשמע אותם, הם שם ואנחנו פה. מה לעשות שהמציאות הפוכה לגמרי.
אחרי שילד פלשתיני בן 13 נהרג, ואחרי הרבה הכחשות, אמר צה"ל שהוא "מצר" על ההרג, במקום להודות שנהרג נער חף מפשע, במקום לבקש סליחה, במקום להציע פיצוי.
זוכרים מה קרה אחרי שחייל ירדני ירה בתלמידות שטיילו בנהריים? חוסיין,
מלך ירדן בכבודו ובעצמו כרע ברך לפני המשפחות המתאבלות. נו זה ברור, הוא ערבי. אנחנו לא, אנחנו טובים מהם, אנחנו לא צריכים לבקש סליחה. שאנחנו נודה בטעות? שאנחנו נשלם עליה?
רגע ומה איתם? עם הרוצחים המתועבים שלהם? נכון שהשאלה הזאת מיד התפרצה לכם?
כשאנחנו נלמד לקחת אחריות על מעשינו, נבקש מאחרים לקחת אחריות על מעשיהם. הרי מנהיגינו תמיד דיברו על "הדדיות". איזו הדדיות? מה אנחנו מוכנים לתת?
נתנו הכל, מיד תאמרו, מה הם רוצים עוד? כל מה נתנו? עשינו להם טובה בזה שיצאנו מעזה? הרי יצאנו רק בגלל הנוחות שלנו, לא רצינו לחתום על שום הסכם, אנחנו רוצים רק "שקט" ושלא יהיו פיגועים". ומה עם שלום? (כמובן, אין עם מי).
כשניקח אחריות על מעשינו, כשנבין שבצד השני ישנם בני אדם ולא זבלים, מטורפים, קנאים, שחולמים כל הזמן רק להשמיד אותנו ובגלל זה מותר לנו להרוג את ילדיהם ("להרוג אותם כשהם קטנים") ולגזול את אדמותיהם, ולעקור את עציהם, ולמרר את חייהם, רק אז נעלה על הדרך לשלום. כשנדע לקחת אחריות על מעשינו ולא נתחבא מתחת לסינר של
האח הגדול.